כתוב בשיר
השירים (ז:ב) מה יפה פעמיך בנעלים בת נדיב. והגמ' (סוכה מט: וחגיגה ג:) דורשת מה יפו פעמוניך
(רגליך) בשעה שעולין לרגל, בת נדיב היינו בת בתו של אברהם שנקרא נדיב. ורש"י מפרש למה נקרא אברהם נדיב? משום שנדבה לבו להכיר את בוראו. וצריך להבין מה הקשר בין מידת הנדיבות ובין
מצות עלייה לרגל? (עיין מהרש"א וערוך לנר.)
השפ"א מאמרי פסח תרלט בקטע האחרונה מביא מדרש (שיר השירים רבה על פרק א
פסוק טו) שאע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה. וצ"ב כונת המדרש וכי ס"ד שהרגלים יהיו
בטילין לאחר החורבן? אלא ביאור הענין הוא
שבאמת הרצון פנימי של כל יהודי הוא להיות קרוב להקב"ה ולהיות נמצא כביכול במחיצתו
כל הזמן. אבל מחמת טרדות הרבות שיש על האדם
זה לא הולך וא"א להיות נמצא בקודש פנימה כל ימי השנה. אבל ג' פעמים בשנה הקב"ה מזמין את האדם לתוך ביתו ואומר בא נהיה ביחד עכשיו. וכשאדם מקבל את ההזמה ועולה לירושלים בשמחה זה מורה על הרצון הפנימי שיש לו כל ימי השנה. יוצא שכל מהות וענין של עלייה לרגל הוא תוצאה מהתשוקה
וצפייה להיות קרוב אצל הקב"ה. וכן הוא
כונת רש"י והגמ' שכל הענין של מצות עלייה לרגל הוא ההתפשטות מידת הנדיבות להבורא
שנמצא טמון בתוך לבות של עם ישראל כל ימי השנה.
וכן הוא כונת המדרש הנ"ל שאע"פ שבטלה עצם העלייה במוחש ובפועל עדיין
נשאר מצות הצפייה והדרישה להיות קרובים להבורא.
וצריך כל אדם להתפלל בכובד ראש ולב נשבר על שמפני חטאנו גליני מארצנו ונתרקנו
מעל אדמתינו ושרוצה לקיים בפועל עלייה לרגל (עפ"י שפ"א הנ"ל וגרב"ד
פוברסקי.)
No comments:
Post a Comment