Internal World

Mishlay (11:2) בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה, When willful wickedness comes, then comes disgrace, but with the modest is wisdom.  What does צניעות have to do with חכמה and why is it contrasted to disgrace?  The Midrash and the Gemarah  Megillah (13b) says אמר רבי חנינא: בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, שמסרה לה סימנין לאחותה, זכתה ויצא ממנה שאול; ובשכר צניעות דהוה בשאול, דכתיב: ועל דבר המלוכה לא הגיד לו, זכה ויצאה ממנו אסתר, דכתיב: אין אסתר מגדת מולדתה.  How is Rachel's givingof  the signs to Leah a display of tzniut?

The Maharal in Nesiv Hatzniut describes the middah of tzniut as something which is internal, פנימי.  What does this mean?  A person has an internal world and an external world.  The internal world is the motherboard of a person, the inner dimension of a person which is how a person talks and relates to themselves in their own mind unaffected by external forces.  The outerworld is the user interface of a person, how they interact and get affected by the world at large.  The element of chachma is the wisdom one perceives from a moment of contemplation, from a point of internal reflection, of digging deeper into one's self to find new ideas . The middah of Rachel was that she did not get affected by the consequences of her actions as they related to herself, if internally it was the right thing, she went ahead and did it.  Rav Moshe Shapira explains that embarrassment or disgrace, is the opposite of tzniut.  A person gets embarrassed when their internal private world becomes revealed to others.  It was the tzinuit of Rachel that did not allow her to ignore the embarrassment of Leah.  Her sense of the importance of the internal world of an individual did not let her sit back and have Leah's inner feelings become public.  

The examples of tzniut mentioned in the Midrash of Shaul and Esther are examples of a person being quiet and not revealing something.  What does that have to do with tzniut?  It is through being quiet that one is able to absorb the inner workings of their own mind and develop an internal perspective on matters.  When there is dialogue with the outside world one loses the ability to be in touch with one's own self.  The avodah of being quiet is the hallmark of a person who's internal world is thriving.  

וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ, literally translated as "And he arrived at the place and lodged there because the sun had set."  The Gemarah (Berachot 26b) says the word פגיעה is a reference to tefillah teaching us that Yaakov installed the prayer service of arvit.  Why is this tefillah expressed using the terminology of ויפגע and how is מקום, place tied to this tefillah?  The time of night is when one can not see their surroundings.  A person's connection to the outer world is cut off.  It is during such a time frame where one's inner world is dominant.  It is at this time when one is able to tap into a deeper form of wisdom. The word פגיעה means to bump into.  At a time when one's mind is not preoccupied by external matters one may happen to bump into greater revelations, into inspiration that only is available to a person in solitude (Rav Kook Ein Ayah Berachot ibid.)  That is why the Rambam (Talmud Torah 3:13) on the importance of utilizing one's nights to learn Torah.  It is at during the night, a time of צניעות that one is able to tap into chachma, into deeper insights as they are revealed to a person who's inner world is open to receive.  

That is the the מקום.  When one is in connection with their internal self, in their own safe space, they are able to establish a new place, meaning a deeper form of existence, of self-awareness.  It is at night, when a person is alone with themselves that they are afforded the opportunity to conquer deeper depths, illuminate the depths of one's internal world. That is why the Rambam (Talmud Torah 3:13) on the importance of utilizing one's nights to learn Torah.  It is at during the night, a time of צניעות that one is able to tap into chachma, into deeper insights as they are revealed to a person who's inner world is open to receive.

Delayed Shacharis

Rambam Tefillah (3:1) rules תפילת השחר - מצותה, שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה; וזמנה, עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום. ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע שעות עד חצי היום - יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה: שכשם שמצות תפילה מן התורה, כך מצוה מדבריהן להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לנו חכמים ונביאים.  There are different interpretations as to the understanding that one may pray shacharis after 4 hours until chatzos.  Either this is the law of tashlumin, a law that R' Yehuda that holds one may pray only untill 4 hours agrees בדיעבד there is a concept of praying until chatzos, (see Beis Yosef siman 89,) or it is a new law of a cheftah of prayer שלא בזמנו (see shiur of R' Willig.)  

According to the peshat the Beis Yosef (siman 89) favors and the peshat of the Lechem Mishna there is a concept of prayer after 4 hours even according to R' Yehuda.  Where does that come from?  If R' Yehuda limits the time of the prayers to when the tammid was actually offered why would there be room to daven until chatzos? 

As noted in the past, the Rambam rues both of tefillot being in place of korbanot and that they were established by the avot. The rule of praying until 4 hours is is tefillah is patterned after the korbanot and the times Chazal gave to pray are patterned after the korbanot.  However, the actions of the avot exit to give three basic times to the framework of prayer, morning, afternoon and night.  Hence, even though the timeframe of tefillah to correspond to the korban is lost after the 4^th hour of the day, the fact that it is still morning allows one to pray as a tefillah corresponding to the prayer of Avraham.  That aspect remains to allow one to pray שלא בזמנו and still get a kium of tefillah to parallel that of Avraham.  

The Evil Spirits

Not sure what to make of this.  

"Furthermore, there is an amazing tradition regarding Graf Potoczki, born in Poland to aristocratic parents, who had his heart set on joining the nation of Israel and converting to Judaism. Since such a thing was prohibited in his time, he converted secretly and engrossed himself in Torah. Eventually, the Christians captured him and offered him two options: to return to Christianity or to be burned alive. The righteous convert chose to die by fire, thereby publicly sanctifying God’s Name. At that moment, the Vilna Gaon said that the ruach ra’ah lost some of its strength, particularly regarding the ruach ra’ah of Shacharit. For this reason the students of the Vilna Gaon are lenient regarding walking four amot before washing" (From Peninei Halakha 8:4.)

This tradition is corroborated by Rav Shlomo Zalman, cited in Eshay Yisrael on the laws of prayer

Yell Out

We say in the berachot of shofrot, כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ קוֹל שׁוֹפָר וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּֽוֹמֶה לָּךְ.  What is the special praise that Hashem listens to the shofar?  As discussed previously,  The Briskor Rav explains that the shofar is a form of prayer.  What is so unique and special about the shofar prayer?   

We say in the parsha of reading bikkurim, וַנִּצְעַ֕ק אֶל־ה' אֱלֹקֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע ה' אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עׇנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת־לַחֲצֵֽנוּ.  What is a צעקה?  The Netziv says, את קולנו. כבר ביארנו לעיל א׳ מ״ה וה׳ כ״ה משמעות קולנו. בלי דברי תפלה זכה. רק צעקה מעומק הלב. זהו פשטא דקרא.  The prayer of Klal Yisrael was a mere cry, without any clear structure.  The Chafetz Chayim comments on this verse that if one yells at a time of hardship, Hashem will answer immediately.  Why is such a prayer readily accepted?    

The Mabit questions that there are pessukim which describes how people's prayers were answered when they cried out loud but on the other hand the Gemarah Berachot (24b) says  הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ — הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה?  The answer maybe that when one is praying in a normal format then one should pray silently.  However, when one is in a situation of pain, then one's natural reaction is to yell.  It such a situation, yelling is the expected form of prayer.  Such a prayer, where one just cries out undiluted by words, is a cry from the depth of one's heart and such a prayer is readily accepted.   

The Shulchan Aruch (101:3) says י"א שבר"ה וי"ה מותר להשמיע קולו בתפלתו אפי' בציבור.  Why is there this custom?  See the M.B.  In light of this difference, we can say that on the High Holy Days one is considered to be in a situation of danger (see Beit Yosef 602, Or Yisrael siman 7) and hence one screams because of the difficult situation.  

That is the prayer of the shofar.  It is a cry which comes from the soul of the individual.  The beracha of shofrot reflects that Hashem perceives the feelings of the person expressed via the shofar and listens to the deep cry of the soul (based upon Yareach L'moadim maamer 37-38 and source sheets of Rabbi Yehuda Gutman.)  

The possuk in Tehillim (107:6) וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל⁠־י֭״י בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצ֥וּקוֹתֵיהֶ֗ם יַצִּילֵֽם.  The Alter Rebbe (Likutay Torah Nitzavim 45b) relates the word ויצעקו to the word ויצעק found in Shoftim (12:1) ויצעק איש אפרים which means to gather for in a צעקה one summons and gathers together all of one's feelings to pour them out to Hashem.  That it the prayer of the shofar.  It is the depths of the soul which are brought out through the cry of the shofar.

Pray Like A Rich Man

 In last week's parsha, Yitzchak prayer is expressed as sicha, ויצא יצחק לשוח בשדה.  In this week's parsha, the prayer of Yitzchak is expressed as ויעתר.  Why are the two situations associated with different terminologies of prayer?  Furthermore, the prayer of sicha is associated with a poor person, תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה ישפוך  שיחו  but עטר the Midrash (63:5) associates with praying with wealth, וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ (בראשית כה, כא) ,רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁשָּׁפַךְ תְּפִלּוֹת בְּעשֶׁר?

What is tefillah בעושר?  The Alter from Kelm (Chachma U'mussar volume 2 #1):

According to the Alter, tefillah is an avodah on one's Emunah.  It is an avodah of strengthening one's faith in Hashem's running of the world.  That is what it means to pray from עושר.  One is not praying due to a lacking of something, one feels that they have all like a עשיר, one is praying to remind themselves of their faith.   

I was thinking that there must be a difference between the prayer of Yitzchak when he is set to find his shidduch which is something that occurs in the natural world where a sicha is more appropriate to beseech for that event to occur vs. praying for his wife's closed womb to be opened which would not be a natural occurrence where a עטר, a constant prayer, reminder that it is Hashem's will for whatever is best to happen is better suited.  However, I'm not sure if that chiluk really explains the issue. 

Sicha As A (Non)Prayer

 Risiysa Laylah Ch. 31 ונראה דלשון שיחה הוא דבור שמן השפה ולחוץ ולא ממעמקי הלב שזה נקרא דבור. ולכך תפלת יצחק אבינו ע"ה נקרא לשוח (ברכות כו:) כי אברהם אבינו ע"ה שהוא המתחיל בתפלה היינו דוקא בכוונה שלימה נקרא עמידה כטעם מאמר רז"ל (סוטה יג סוף ע"ב) מה להלן עומד ומשמש כו' כי עמידה הוא רק לעבודה. ויצחק בא והוסיף דגם תפלה שלא בכוונה הוא תפלה וזהו דרגא דידיה דמחוי להו הקב"ה בעיניהו (שבת פט:) איך מלא כל הארץ כבודו ממש לנוכח העין. ובהכרה ברורה כזו אין שוב נפקא מינה בכונת לבו כמ"ש (ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד) אנא מן יומי לא כוונית כו' כי כאשר יש לו הכרה ברורה כזו זו כונה כוללת על כל מחשבותיו ודבוריו ומעשיו אף שיחת חולין שלו הכל מהשם יתברך לבד ואין עוד מלבדו ואין שום נפקא מינה בכונה כך או כך להשתדל על זה רק להניח הכל על השם יתברך ולהשתדל רק בעיקר הכונה דשויתי ה' לנגדי תמיד ממש לנגדי. ואז ממילא כאשר מקיים גול וגו' ויכונו וגו'. וזה נקרא דבר שאין מתכוין ולא מתעסק בעלמא דהרי מכל מקום צריך כונה כוללת כנ"ל וצריך לידע שהולך להתפלל וכמ"ש ויצא יצחק לשוח. שבאברהם היה עמידה דהיינו כל התפלה וביצחק רק יציאה

Rabbi Shimsohn Pinkus (this week's parsha, maamarim)

Sfas Emes (Chayeh Saraeh 5645) במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו' כי יש בחי' עבד ובן. תורה ותפלה. ובני ישראל נקראו בנים שניתן להם התורה לחפש בגנזי דמלכא כבן. ותפלה היא עבודה ונקרא שיחה כמ"ש רז"ל לשוח בשדה. שהוא מעסקי האדם הצריך לו בעוה"ז ונקרא בגמ' חיי שעה והתורה חיי עולם. אכן ב' אלו המדריגות יש בהם כמה בחי'. ויש עבד ובן. אח"כ זוכין למעלת עבד בעולם העליון יותר. ואח"כ בן. וכן הוא תמיד. ובאופן זה אמרו כי יפה שיחתן של עבדי אבות שבחי' העבדות שלהם הי' גבוה מבחי' בן של דורות האחרונים שהרי משיחתן ותפלתן נעשה פרשיות בתורה.  

Sfas Emes (Chayeh Saraeh 5651) במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. הוא בחי' תפלה אין שיחה אלא תפלה דאיתא בגמ' תורה חיי עולם ותפלה חיי שעה. וזה הדרך שתקנו אבות והוא עצה להיות נושע בכל עת ומקום. ובמדרש מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו כו'. שמזה הדרך של אליעזר יכולין ללמוד להיות נושע אף במקום החושך. הלך חשכים. ומעין זה בכל איש ישראל שנשתלח' הנשמה בעוה"ז עלמא דחשוכא. וע"י תפלה ותורה שבע"פ יכולין להיות נושע. והוא דרך ימי המעשה שנק' חשכים. והכל ניתקן בבחי' עבדות והנהגה מלמעלה על ידי מלאך. ובשבת קודש הוא בחי' בנים. ודרך התורה. וההנהגה על ידי הקב"ה בעצמו. לכן שבת יעשה כולו תורה. ובימי המעשה הוא בחי' שומע בקול עבדו. וע"י אמונה ובטחון כמ"ש יבטח בשם ה' כו'

There seems to be a dichotomy is sicha viewed as a lowly form of tefillah, a mere utterance of the words so it is not registered on the tefillah meter or it is such a great form of tefillah that it isn't measured because it exceeds the bar of tefillah.  I think that it isn't a contradiction but שיחה goes מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין.  Sicha is a mere utterance of words without much intent.  It is more of talking to one's self than talking to Hashem.  That may be because the person feels so distant from Hashem that one doesn't feel that they can talk to Him or because one is so close to Hashem that they are always talking to Him even when not expressed in a formal manner.  The sicha of Yitzchak was due to his great closeness to Hashem he did not need to utter a formal prayer but the צורת התפילה is the same for one who feels quite distant. 

תְּ֭פִלָּה לְעָנִ֣י כִֽי־יַעֲטֹ֑ף וְלִפְנֵ֥י י֝״י֗ יִשְׁפֹּ֥ךְ שִׂיחֽוֹ (Tehillim 102:2.)  Sicha is the tefillah of the עני, the עני is אין עני אלא בדעת (Nedarim 41a.)  When is lacking daat, lacking a connection to Hashem, and can only muster up sicha, some words of desperation, that tefillah Yitzchak teaches us, enables for us perhaps, that it will be accepted.  Those words of calling out from whatever the trouble is, as the Sfas Emes says, become better than תורתן של בנים for it allows one to become connected to Hashme even in a state of great darkness. 

Recognize your Creator

 The Rambam Teshuva (3:4) says אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם.  Why does he say do teshuva and then recognize your Creator, one would think that one first recognizes Hashem and then does teshua? 

The blog cited in the past Rashi in Avodah Zara (19a) that identifies teshuva as להכיר בוראו.  (What is Rashi coming to explain by adding this there?  The context of the Gemarah is that doing teshuva when one is young is better than doing teshuva when one is old because it is harder to do teshuva in one's youth.  Why is it harder?  Rashi understands that when one is old and closer to death, one recognizes their mortality and can accept another power.  In one's youth, when one feels immortal, it is hard to recognize one is dependent on another power.)  

We see from the Rambam and Rashi that the tachlis of teshuva, the endgame, is להכיר בוראו.  What is the peshat in this? 

The Ramban at the end of Bo (13:16) says וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו,

The entire point of the mitzvot and the entire point of public gatherings in the shul is to say to Hashem, we are your creations."  The Alter from Kelm in Chachma Umussar volume 2 maamer 1 explains that the essence of prayer is to recognize the dominion of Hashem.  The point of the supplications isn't because man needs to ask G-d for his needs but to help one realize that everything they need is dependent on Hashem.  Teshuva is to return.  Return to what?  To that state of saying בריותיך אנחנו.  The process of teshuva is to bring one back to the state of recognition that we are subjects of Hashem.  This is why tefillah and tesuva are strongly linked as discussed as week ago 

The Gemarah Rosh Hashana (16b) says וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ — מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה״ — ״מֵרֵשִׁית״ כְּתִיב. ״וְעַד אַחֲרִית״ — סוֹפָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַחֲרִית.  Rashi says שרשה בתחלתה - שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש.  We now understand it doesn't mean only to ask Hashem for one's needs, rather it means that the whole point of prayer is to recognize Hashem and if one does that then one's prayers will be answered.  

The Gemarah Berachot (32b) says א"ר חמא בר' חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה.  Why should one pray again?  Because that means it's not just one thing that one is trying and if that doesn't work move onto something else but one's total reliance is upon Hashem and the only thing to do is pray.  That is the whole essence of tefillah.  (Based upon a shmuz by R' Elefant.) 

Prayer, Teshuva And Bikkurim

The Gra Ke Sesa (33:7) says אבל במ' יום האחרונים לא עשה אלא התנפל עליהם וע"כ ניתקן אלו המ' יום לתחנונים וביה"כ נתרצה השי"ת להם.  Just as during the days of Elul through Yom Kippur Moshe davened for forgiveness for Klal Yisrael , so too for all generations this time is designated as a time when prayer is more readily accepted.  What is the nature of this special time of prayer and why by dint of Moshe davening does it become a time designated for prayer?

The Tanchuma at the beginning of the parsha says that tefillah was enacted in place of one bringing bikkurim to the Mikdash.  What does prayer have to do with bikkurim?  The Midrash in the beginning of Nitzavim opens with halachot of prayer.  What does that have to do with אתם ניצבים, the bris with Hashem?

The Rambam Teshuva (2:6) says אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לָעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ו) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ.  The Kesef Mishne cites the source of the Rambam is from Rosh Hashana (18a) where the Gemarah says דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ when is המצאו?  During the 10 days of repentance.  The Gemarah is talking about tefillah but the Rambam extends this special time to the process teshuva as well.  How does he know to apply it to teshuva as well? 

What we see from the Rambam that there is a link between tefillah and teshuva.  What is the common denominator between the two?  The Rambam Tefillah (4:16) says one should view himself as standing before Hashem when praying, "וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה."  He writes a similar definition regarding teshuva in Teshuva (7:6) "גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הָאָדָם לַשְּׁכִינָה,"by doing teshuva one becomes closer to Hashem.  This explains why bikkurim is connected to prayer as well for when one brings bikkurim they make their declaration 'לפני ה, standing before Hashem (based upon Noam Siach of Rav Shneur Kotler.)  Why are these three mitzvot considered before Hashem? 

It is well known that one of the yesodot of the mitzvah of bikkurim is hakarat hatov for all that Hashem has given a person. To properly recognize the good Hashem has done one does not suffice with a quick thank you for the new harvest but traces it back to the beginning, ארמי אובד אבי.  It is known from Rav Hutner that the words מודה, admitting and הודאה, thanks are connected for when one thanks someone else they are admitting they need them.  When one has hakarat hatov to Hashem it is admitting that one's success all stems from Hashem.  That is what it means to be standing before Hashem.  It is when one recognizes that everything in their life is owed to Hashem. 

The pessukim in לדוד ה אורי say בְּ֝זֹ֗את אֲנִ֣י בוֹטֵֽחַ אַחַ֤ת׀ שָׁאַ֣לְתִּי מֵֽאֵת־י״י֮ אוֹתָ֢הּ אֲבַ֫קֵּ֥שׁ שִׁבְתִּ֣י בְּבֵית־י֭״י כׇּל־יְמֵ֣י חַיַּ֑י.  What does the bitachon have to do with the asking Hashem to sit בבית ה?  The Sfas Emes Acharei (5654) says that when one has full bitachon and recognizes everything is from Hashem, one no longer will ask personal requests, instead their entire request will be to be further connected to Hashem.  "אם האדם זוכה לאמונה ובטחון כראוי אז לבו בטוח כי כל הנהגה שלו מהקב"ה. והכל הוא כפי הטוב ונצרך לו ע"צ היותר טוב מכל הטובות שבעולם. כמו שביאר בס' חובת הלבבות באר היטב. ואז אחת שאלתי ופונה לבו מכל דבר."  When one recognizes that that everything is just another manifestation of a form their connection to Hashem, then the only request is to be able to further connect to Hashem.  The  Midrash Acharei Mos (21:1) connects the words of בזאת יבא אהרו אל הקודש to the words we say in לדוד ה אורי of בזאת אני בוטח.  In light of his explanation, the Sfas Emes continues that the Midrash is telling us that Aharon is limited to a specific time to come to the kodesh but when one davens in the above manner, וַאֲנִ֤י תְפִלָּֽתִי־לְךָ֨׀ י״י֡ עֵ֤ת רָצ֗וֹן, a person creates a עת רצון through their tefillot and is welcome at all times, כל ימי חיי.  

When one davens to Hashem with this meaning, they are throwing their dependence on Hashem.  Such a tefillah is עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה.  In the same vein is the process of teshuva where one carves away the sins that have separated one from acknowledging their dependence on Hashem and one realigns themselves before Him.  

That is why the time of Elul is a time of prayer.  To facilitate proper teshuva one must reestablish the link with Hashem.  By praying, תפילה מלשון התופל כלי חרס, one is able to realign to be עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה and that will lead to being 'שב אל ה.

Gather Yourself

 From לתורה ולמועדים of Rav Zevin.

Main Pesukay D'zimra

One upon a time ago the blog cited from Rashi in Shabbos that the main parts of pesukay d'zimra are the first and third of the hallelujahs.  The question is why are those specifically singled out?  The Toras Avrahom in his mmamer of pisukay d'zimra gives an explanation of this Rashi.  He explains that most mizmorim sing the praises of Hashem.  The focus is on the greatness of G-d and how that is praiseworthy.  These mizmorim are unique because they do not focus on the greatness of G-d but rather on the greatness of man.  It is man who orders all of creation from the tiny ant to the celestial beings and the spiritual forces of angles and heavenly hosts to give praise to Hashem.  The last mizmor describes the arrangement of the shira, the various forms of instruments that should be employed in the symphony.  It is man's recognition of his lack of ability to sing praise to Hashem alone but rather he must use his control over the world to enlist everything in existence to come join in the orchestra of praise to Hashem that is the greatest pisukay d'zimra.  The understanding of the magnitude of the praise that must be given for the day to day miracles of nature that even כל הנשמה תהלל קה, for every נשימה one must praise Hashem.  That is the main avodah of pisukay d'zimra.  That is why Rashi calls these mizmorim specifically pisukay d'zimra for it is by man using his power to acknowledge his lack of ability to thank Hashem on his own that demonstrates the greatest hakarat hatov for the daily nissim. 

Only The Lord

This is a nice idea I saw from Rav Chatzkel which I can't find in any of his seforim.

מבואר במסכת תענית דף ל ע"ב, וכן במסכת בבא בתרא דף קכא ע"א: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? וכו' (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור ע"כ. ומבואר במדרש איכה רבה (וילנא) פתיחתות א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים אמרו דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב. צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ

ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל

ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל.

A Heartless Prayer

 אין שיחה אלא תפלה.  So why is it not included on the list of the 10 expressions of prayer (midrash beginning of Vaeschana)?  Chazal prove שיחה means tefillah from the possuk תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו Tehillim (102:1.)  אין עני אלא בדעת.  The עני does not feel he is worthy to pray, he is in a state of מוחין דקטנות, he is in the שדה, working outside, not in prayer mode.  The most the person can muster is a שיחה, a talking where the mouth is moving but the heart is not there.  The שיחה is not counted as an expression of prayer because it does not even make it to the bottom rung of the ladder of prayer.  As Rebbe Nechman says (Histapchus Hanefesh #2) sometimes a person is so far removed he can't even open his mouth to pray, yet that itself should arouse a person to discuss this with himself and that itself will be his prayer, that Hashem will allow him to pray.  Yet, the fact that a person impromptu is willing to pray to Hashem is itself sometimes the greatest prayer (based upon shmuz from Rabbi Elefant with a different twist.)  By turning to Hashem even though one does not feel like are u pto the ask, it awakens their doormat soul to connect to Hashem.  The word שיח also means growth like שיח השדה.  As Rav Kook explains שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים. וההפרחה הטבעית הזאת מיושר הנפש היא שורש להנהגת הדין למי שנוטה מנתיב יושר של ארחות חיים, כי מרת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לה חק טבעי, שהמשנה דרכה ונוטה מנתיבה יקבל עונש מוטבע. והיא מדתו של יצחק, כדכתיב קראי "ופחד יצחק הי' לי". וכדאמרי רבנן ברב ביאור. ע"כ יאתה שם "שיחה" לתפילת המנחה.   By praying when one does not feel in it, it will bring forth their soul to sprout forth.  

The Meor Einayim Ki Sesa brings from the Besht: והנה אמר מורי הבעש״ט נשמתו בגנזי מרומים תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו (תהלים ק״ב, א׳) על דרך משל שהמלך ביום שמחתו הכריז שכל מי שצריך דבר אל המלך כל מה שחסר לו איזה דבר ינתן לו מגנזי המלך והנה נקבצו ובאו כל איש ואיש זה שואל מחסורו וזה שואל מתנות אבנים טובות וכדומה לכולם צוה על ידי שלוחיו להנתן מבית גנזי המלך והנה איש אחד חכם ועני ולא שאל שום דבר רק שיניחו אותו לדבר בכל יום ויום עם המלך בעצמו ועל ידי זה כל טוב לא יחסר לו כי כלום חסר מבית המלך אמנם אותן האנשים קבלו על ידי שליח והשליח של המלך יש לו גבו על תפקידו ולא יכול להוסיף דבר משאל כן המלך בעצמו אין קצה לאוצרותיו והכל בידו וכן האדם העובד בבחינה זו דהיינו שכל בקשתו וחפצו רק שיניחו אותו לדבר עם המלך אזי כל טוב אדוניו בידו וזהו תפלה לעני רצה לומר התפלה שהיא ענייה שאינו מבקש דבר והיא עוטפות כל התפלות ומפרש הוא שמתפלל שלפני ה׳ ישפוך שיחו שידבר עם המלך בעצמו זו כל מגמתו ונמצא זה דבוק בבעל הרצון יתברך שמו כמבואר למעלה.  It is the עני who comes with nothing and is ill prepared to ask for anything whose prayer is the best.  It is the עני whose ife is so hard they can only come forth with a שיחה whoe's prayer is desired.  (Similar idea cited in Toldot Yaakov Yosef Vaeschanan with a lightly different interpretation of the verse.) 

מענין לענין, the Alexander Rebbe (חשבה לטובה) brings:

 

Tzibbur

The Mishna Rosh Hashana (1:2) says בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים.  Why does the Mishna switch from the word נידון to the word נידונין regarding water?  The Rogatchover explains based upon the Gemorah Sukkah (55b) that that the korbanos offered on Sukkos come to atone for the gentiles so that rain will come for them; they are also part of the prayer for rain.  When gentiles are included, they are defined as a bunch of individuals and therefore the Mishna uses the word נידונין, plural language.  In the first cases of the mishna, when it is only the avodah of Klal Yisrael, then it uses a singular language for Klal Yisrael comes together as one group.  The Rogatchover understands the din of tzibbur, comprised of various individuals is only applicable to Klal Yisroel, not to gentiles.  It is שבעים נפש, one נפש of the body of the nation only for בני יעקב.
The Briskor Rav understands the same way and says it as peshat in a possuk in Vaeschanan.

The Gemorah in Berachos (8a) says אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, ומתפלל עם הציבור - מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.  Why is praying with the tzibbur equated with redemption?  The Maharal (Netzach Ch. 10) explains that when the Mikdash is standing, it unites as all.  It is what defines us as one unit of Klal Yisroel, one tzibbur.  In golus, there is nothing to define us as a tzibbur.  Even if an entire body of Jews gather together, they are separate individuals that happen to be under the same roof.  What defines Klal Yisroel as a tzibbur?  Praying together before Hashem.  The state of being in front of G-d unites us together as a tzibbur.   

Prayer Without Worship

לְאַהֲבָ֞ה אֶת־י״י֤ אֱלֹֽקיכם וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם רש"י - עבודה שהיא בלב. בלב – זו תפילה

Obviously, if the point of prayer is עבודה שבלב it is an integral part of prayer.  The question is if prayer without intent isn't prayer at all or is just a prayer in an incomplete form.  In other words, is the קיום of prayer  עבודה שבלב but there is a chaftzah, a maaseh mitzvah of prayer irrespective of  עבודה שבלב or without the עבודה שבלב it is not a cheftzah of prayer at all.

The Briskor Rav was asked according to his father's yesod, that one must have the knowledge that he is standing before the King when praying Shemonei Esrai, if many people don't have that intent, does it come out one prayed without a quorum because it is as if they didn't pray as well?  The Rav responded that even though a prayer without that intent is incomplete, it still is a chaftzah of prayer (cited in Shoalin V'dorshin of Rav Schlesinger volume 9 siman 4, see there his own answer.)  He cited proof from the Keter Rosh of Rav Chayim Volozhiner:

We see although a prayer without concentration is not optimal, it still counts as something.  (What is the comparison between korban vs. that of mincha needs an explanation, I don't know why it is that way.) 
The halacha is that if one doesn't have concentration in the first beracha of Shemoni Esrai, one must repeat the prayer.  The Tur writes that nowadays when proper concentration is often lacking, one should not repeat Shemoni Esrai on account of a lack of concentration.  The Beur Halacha beginning of siman 101 points out that from the Chayeh Adam it sounds as if this is true even if one is aware in the middle of their Shemoni Esrai of their lack of intent in Avos.  Asks the B.H. how can we tell the person to go ahead and finish their Shemoni Esrai, saying for sure ברכות לבטלה just because repeating Avos may be to no avail?  Answers the Steipler (Berachot #27) because although prayer without intent is not עבודה שבלב, it is still a cheftzah of prayer.
There is a lot more on this, תן לחכם וכו.

Prayer Points

A few points on prayer.
1.  The point of prayer isn't the result, its the act itself of coming close to Hashem. (See what my father wrote.)  Rav Chayim Kamil explains that is what we learn from Moshe's prayer.

2. The possuk in this week's parsha says כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹקים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּי״י֣ אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכׇל־קׇרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו.  The Targum leans that this means Hashem accepts our prayers all the time.  [The Rambam at the end of his count of the mitzvot in the intro. to Mishne Torah learns the possuk this way as well.  He says the holiday of Purim was enacted to demonstrate that prayer works!  .אלא כך אנו אומרים, שהנביאים עם בית דין תיקנו וציוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו, והיה קרוב לשווענו כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, "ומי גוי גדול, אשר לו אלוהים קרובים אליו" (ראה דברים ד,ז; דברים ד,ח).] The question is that there are many times we find that prayers aren't accepted?  Rav Kamil tries to justify their explanation, עיי"ש. Based upon his previous idea, he says a different peshat in the possuk, the possuk means we can come close to Hashem through prayer at any time.

The Even Ezra answers the question on the Targum by adding one word שיענהו תמיד בכל אשר יבקש ממנו בחכמה.   You have to ask properly to get answered.  (Interestingly, the online edition that I was looking at, mg.alhatorah.org doesn't have the word בחכמה there.  According to Mossad Harav Kook in some כת"י  it doesn't exist, but without it was is he adding more than the Targum?) 

3.  Rav Baruch Povorski asks why in Shemonei Esrai do we end the blessing שומע תפילה as opposed to the additional blessing of a fast day, עננו which ends העונה בעת צרה, why don't we end in Shemonei Esrai as well that Hashem answers our prayers?  He explains that there are two types of prayer.  As Rashi says in Berashis (2:5)  כי לא המטיר - ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים .  One type of prayer is just to open the door for the beracha/shefa to enter the world.  For that it's enough to say שומע תפילה.  As long as the person prayed, it is fitting for the beracha which is already ready, to now come down into this world.  However, a fast day, a day of an עת צרה needs more than that.  Then prayer needs to remove a bad decree that is already standing.  In order to be מחדש something new, to remove that decree, one needs their prayers to be answered.

Killer Shema

From Aley Shor volume 2 vaad on birchas krias shema.

Pain To Pray

Why are there צרות, why is a person in pain?  To pray!
דעת חכמה ומוסר סי' ד.

He builds this from the Midrash Beshalach (21:5) אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, יָפָה הָיְתָה הַקְרָבַת פַּרְעֹה לְיִשְׂרָאֵל מִמֵּאָה צוֹמוֹת וּתְפִלּוֹת, לָמָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם וְרָאוּ אוֹתָן, נִתְיָרְאוּ מְאֹד וְתָלוּ עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְהִתְפַּלְּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, י): וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה, מֶה עָשִׂיתָ לָנוּ, עַכְשָׁו הֵם בָּאִים וְעוֹשִׂים לָנוּ כָּל מַה שֶּׁעָשִׂינוּ עִמָּהֶם, שֶׁהָרַגְנוּ בְּכוֹרֵיהֶם וְנָטַלְנוּ מָמוֹנָם וּבָרַחְנוּ, לֹא אַתָּה אָמַרְתָּ לָנוּ (שמות ה ג, כב): וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ עוֹמְדִים וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת, וְהָיָה הַיָּם סוֹגֵר, וְהַשֹּׂוֹנֵא רוֹדֵף, וְהַחַיּוֹת מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה יד, ג): סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אֵין סָגַר אֶלָּא חַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו, כג): אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻם אַרְיָוָתָא. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מֻקָּפִין מִשָּׁלשׁ רוּחוֹת, הַיָּם סוֹגֵר, וְהַשֹּׂוֹנֵא רוֹדֵף וְהַחַיּוֹת מִן הַמִּדְבָּר, תָּלוּ עֵינֵיהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְצָעֲקוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', וְלָמָּה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם כָּךְ, אֶלָּא שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן.

Say Thank You

A quick though at the conclusion of the week of הוד, the root of הודאה.
The end of the beracha before kriash shema in the morning, either אהבה רבה or אהבת עולם varies upon nusach (it is interesting that every one of the major nuschaot has a different version,) as to the exact wording of the last line right before the end of the beracha, however there are two words that exist in all of them and are first and foremost and those are the words לְהוֹדוֹת לָךְ.  For example, the text of Adut Hamizrach is וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה, לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת־שִׁמְךָ.  We are saying that Hashem brugh us close (means at Sinai,) first and foremost to thank Him!  Many people like myself like to complain and in these times people have plent to complain about, but we must not forget to give thanks for that that is great and tremendous in our lives, which i'm sure everyone can find in their own life.       
                              From the sefer עיון תפילה by Rav Yechiel Michal Stern.

Building Or Planting?

The beracha about Jerusalem in Shemone Esrai refers to the rebuilding of the city.  ובנה אותה, בונה ירושלים.  However, regarding the Moshiach the beracha is את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, its referred to a plant sprouting.  Why does Moshiach sprout but Yerushalaim is built?  What's the difference between sprouting and building?
The Mesillas Yesharim starts Ch. 1 יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו.  Why does he use the word יסוד regarding חסידות and שורש regarding עבודה תמימה?  Rav Wolbe explains that עבודה התמימה is within grasp of everyone.  Everyone is born with such capability; it just has to be brought out.  That is like a שורש, it is underground and must be fertilized until it sprouts, but the potential is already there.  חסידות on the other hand, is to above and beyone the letter of the law.  That doesn't come naturally and is a מדרגה one must create on their own, one must build themselves up brick by brick until they can reach such a level. 
That is the difference between Moshiach and Yerushalaim.  The world is implanted with the power of Moshiach in it as the midrash says at the beginning of Berashis ורוח אלקים מרחפת על פני המים זו רוחו של משיח.  Its not a building process to achieve geulah, it is a process of bringing out the seed from the ground.  Yerushalim on the other hand, is a city that must be built. A city to unit all mankind to serve God is built by making the world able to recognize such a possibility, it is not naturally ingrained in טבע.

טוב ויפה

In honor of 9 and 10 Kislav.  We say every day in davening after shema, ויציב וכו' טוב ויפה הדבר הזה.  What is the difference between the words טוב ויפה? A few English translations I looked at translate as good and beautiful.  What it means that the words of shema are beautiful?  I believe that the difference is similar to what this blog write here as to the difference between hod and hadar.  Hod is the external reflection of an inner purity and pristine character.  Hadar is an external beauty but under the nice exterior may lie a malfunctioned engine.  The same kind of idea may be the difference between tov and yaffe.  The word tov indicates that there is a potential inside to the matter.  There is a goodness inside that can be brought out if handled properly.  Yaffe is an external, appealing look to the matter but it may be rotten inside.  [Yaffe is the same word as יפת, they had an emphasis on external beauty.]  Based upon this we can understand what Yehosua and Caleb said טובה הארץ מאד מאד (Shelach 14:7.)  How was this a response to what the meraglim said that its ארץ אוכלת יושביה?  They were saying that yes, externally it may appear difficult to conquer Eretz Yisroel but you have to be able to see the inner goodness inside the land and that goodness is not something to be passed up.  The words of shema are indeed טוב, there is an inner light to them but it is also יפה, one who keeps Torah properly has an external 'beauty', a חן that radiates upon their face.

[There are five times in Tanach that woman are described as טובת מראה, Rivka, Batsheva, Vashti, Ester and Achasvarosh gathered all the woman that where טובת מראה.  The one that bothers me a little according to the above explanation of טובה is Vashti.  I believe the only man described as טוב is דוד, it says he was טוב ראי (Shmuel 2 16:12.) ]
 
This meaning of טוב is hinted to us in the first letter of it, ט where the edge of the ט sticks into the letter to hint to the fact that the food is inside.  As the Zohar (into. 3a) says: עָאלַת אָת ט (תרומה קנ''ב ע''א) אָמְרָה קַמֵּיהּ רִבּוֹן עָלְמָא נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא דְּאַנְתְּ בִּי אִתְקְרִיאַת טוֹב וְיָשָׁר. אָמַר לָהּ לָא אִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא דְּהָא טוּבָךְ סָתִים בְּגַוָּוךְ, וְצָפוּן בְּגַוָּוךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים לא) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ הוֹאִיל וְגָנִיז בְּגַוָּוךְ לֵית בֵּיהּ חוּלָקָא לְעָלְמָא דָא דְּאֲנָא בָּעֵי לְמִבְרֵי, אֶלָּא בְּעָלְמָא (שמות קנ''ב א) דְּאֲתֵי.  In English: The letter Tet entered and said: “Maker of the world, it would be good to create the world with me, for it is by me that You are called Tov.” The Creator replied: “I will not create the world by you, for your goodness is concealed within you and is invisible. Therefore, it cannot take any part in the world that I wish to create, and will only be revealed in the world to come (from Sefaria.)  This is why a pregnancy is 9 months for the potential of the fetus takes 9 months to develop as a  whole, complete baby.

[The Ketones Pasim in Behaloscha brings from the Baal Shem Tov says the ט inside the word חטא is the hidden good that exists in the חטא.  What teshuva does is that it removes the outer klipah of the sin and the hidden good is revealed.  Its also noteworthy that the word טוב and the word חטא have the same numerical value if you add the כולל.]

That is why the Sefer Yitzirah says that the letter of the month of Av is ט.  The month of Av currently is seen as a month of great destruction but that is only the outer appearance.  Underneath that cover there is a tremendous spiritual light and potential.  That is alluded to in the letter ט, hence it is the letter of the month.  And of course the day that will be the greatest holiday, the day that contains the greatest light, is the 9 ^th day of the month.

Based upon this Zohar the Bnei Yissaschar (Kislav maamer 2 #22) answers the question of the Rishonim (Abudraham Chanukah,) why is there no ספיקא דיומא for Chanukah?  He cites from numerous sources that Chanukah is the holiday where there is a revelation of the hidden light that was stored away in creation.  [As Rav Eliyahu Ovadyeh explains, that doesn't mean that one will see all the mysteries of creation; its not about fixing others, the light is for a person to be in tune with their inner self, to see the depths of their own soul.]  Based upon this the Bnei Yissaschar explains if there would be 9 days of Chanukah for ספיקא דיומא, then the holiday would be 9 days representing a hidden good.  However, since the essence of the holiday is about the revelation of the hidden light, not its concealment, then it would be inappropriate for the holiday to be 9 days.

9 has the potential for good but it itself is incomplete.  The good isn't realized yet. The first 9 sefirot contain all the power to create the world but it can't come into actualize without the 10 ^th sefira of malchus to flow into.  That is the power of the 10 ^th sefirah.  It is the conduit for the hidden good of the first 9 sefirot to be actualized.  That is the שלימות of 10 for the power of 9 to come to fruition.
(Many of the ideas advanced here are inspired by the writings of Rav Yitzchak Ginzburg. The links for the articles are here, and here.)