Tevilas Kelim

The possuk (31:23) כׇּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם.  Rashi says: ורבותינו דרשו מיכאן שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראויין לטבול בהן נדה, וכמה הן? ארבעים סאה.  His source is from Avodah Zarah (75b.)  However, the Gemorah says even new vessels acquired from a gentile require dunking in a mikveh, so what does Rashi mean that the dunking is להכשירן מן האיסור? 

The Rishonim in Avodah Zarah debate this point regarding if one can dunk the vessel and only remove the issur afterward or does one have to remove the issur first.  Many Rishonim say the removing of the issur must precede the tevilah so that it won’t be like טובל ושרץ בידו and they cite a Yerushalmi that tevilas kelim is to take the vessel out of the טומאה of the gentile and come to kedushas Yisroel.   Tosfos and the Rosh say that this tevilah isn’t to remove any issur, so one can be toval first.  Tosfos and the Rosh seem to be right; what is peshat in the other Rishonim and the Yerushalmi?

The Ritvah explains that even new vessels require tevilah since סופן להשתמשש באיסור ויצאו לקדושה.  He seems to be saying even though the vessels weren’t actually used, the fact that they are defined as כלי סעודה under the jurisdiction of a gentile already gives it tumah.  Based upon this we understand the Rishonim that its considered טובל ושרץ בידו.  That may be the explanation of the Rashi here as well.

This is Rav Hirsch’s explanation of the din: זוהי אפוא ההלכה האמורה כאן: כלי אוכל של מתכת, שעוברים מבעלות נכרי לבעלות יהודי, טעונים טבילה אפילו אם הם טהורים מכל טומאה ולא בלעו שום איסור. זוהי הלכה של קדושה, ותכליתה ללמד את ישראל שאפילו ההנאה החושנית ממאכל חייבת להיות מקודשת. אולם מאחר שהלכה זו מוגבלת לכלי אכילה של מתכת, ממילא הרעיון העולה במחשבה על ידי טבילה זו הוא בעל משמעות מיוחדת.

כלי מתכת מייצג את שלטונו הרוחני של האדם על הארץ ועל חומריה. לא רק צורת הכלי אלא גם החומר שלו מעיד על שלטון זה. מאידך גיסא, אכילה היא פעילות המשרתת את טבעו הגופני־חושני של האדם. כלי מתכת המשמש לאכילה מייצג, כשלעצמו, את צדו הרוחני של אדם העומד בשירות טבעו החושני. אולם תחת ממשלת התורה, גם חייו החושניים של האדם מופקעים מתחום הכפייה הגופנית, והם מסורים לרשות פעילותו המוסרית בת־החורין, שהיא היא עבודת ה׳.

לפי זה, ניתן להבין היטב מדוע התורה מחייבת בטבילה דווקא כלי אוכל של מתכת הבאים לרשותו של יהודי. כך גם ניתן להבין היטב מדוע טבילה זו קרויה גם ״התחטא״, שכן תכליתה להחיות ולחזק את תודעת החירות המוסרית, שאינה אלא היכולת להימנע מחטא. כך אומרים חז״ל (ירושלמי, עבודה זרה ה, טו): ״לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל״.