Fight And Pray

כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ י״י֧  אלקיך בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ.  The word לַמִּלְחָמָ֖ה with the פתח indicates this is the war, which war is this?  The possuk says על מלחמה, why not אם מלחמה? It say you go out to war and then capture a captive, what happened in the middle, how did one get to that point?  The meforshim say this war is one's personal battle with the yetzer harah. When one is waging such a war it is not an even battlefield.  One has an advantage of the higher ground, one is על איביך.  One has help from G-d to conquer the enemy.  כי תצא, all one has to do is to march to battle, to start the skirmish and ונתנו ה' אלקיך בידך, Hashem helps a person out to be able to win the battle.  The meforshim (see Teferet Shlomo) add that even if one has lost previous battles one merely needs to get up and be willing to fight again.  If one is able to go out again and attack the yetzer harah, Hashem still helps the individual.  That is ושבית שביו, his captive, what has been taken from you by the yetzer harah, all of a person's capabilities and time that is misappropriated, one can take back through teshuva.  That is the next parsha of יפת תואר that highlights the methods of teshuva to be done in ירח ימים, during the month of Elul. 

What if one feels to weak to fight?  כי בשדה מצאה צעקה הנער [הנערה] המארשה ואין מושיע לה.  The possuk ascribes the guilt to a lack of crying out.  The Sfas Emes (5634) points out that one can always cry and pray to Hashem to save him from a terrible situation.  In השתפכות הנפש #12 it brings that that is what one is what G-d demands from a person come Rosh Hashana.  Why did you not cry?   Why did you not scream for help?  עין בספר "ירח האתנים" כתב יד מהרב הקדוש מטשערין, זכר צדיק לברכה, על התורה "תהומות יכסיומו" ב"לקוטי מוהר"ן" חלק א' סימן ט'. שכתב שם לענין יום הדין של ראש השנה, שעקר דינו של אדם הוא על שלא היה זהיר בענין התפלה. כי על ידי תפלה יכולין לבוא לכל טוב לתורה ולמעשים טובים ולתשובה ולהנצל מן החטא. וכמו שתקנו רבותינו זכרונם לברכה תפלות הרבה על זה. וזה מובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה (ערובין סד:-סה.), ש"אמר רבי אלעזר בן עזריה: יכול אני לפטר כל העולם מן הדין" וכו' ומסקו "מאי אני יכול לפטר דקאמר? מדין תפלה". כי דין תפלה הוא כלל הדין והחשבון של אדם, כי אלמלי היה זהיר ורגיל בתפלה כראוי היה זוכה לתקן הכל,

The Sfas Emes  adds that even if one does not feel capable of screaming, the very desire to cry out is itself something that is listened too.  Indeed he says it has an even greater power.   ואדרבא, צעקה זו נשמעת יותר. וחז"ל אמרו שקול פרידת הנשמה מגוף הולכת מסוף העולם (יומא כ:) כו'. והטעם נראה כיוון שממאן בזה בכל כחו ורוצה לצעוק ואינו יכול, על ידי זה הצעקה הולכת בכל מקום. כי כשיכול לצעוק הקול פוסק, אבל הצעקה שהוא בכח ולא נכנס בפועל נשמעת בכל מקום, כי הרצון לצעוק בכל מקום.  The Kotzker says that is what it means שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, because one has the desire to cry on Shabbat but one cannot, that silent cry will cause the healing to come all the more sooner.  Why is the unspoken cry even greater?  The Sfas Emes says because the unspoken word carries with it the desires of a person.  When one burst forth and cries out, the cry brings out of the person their desire for help.  When one can't cry out though, the desire is kept within the person and the inaudible cry is that much deeper (see also Sichot HaRan #16.)