Fear The Love

The Mishna in Sotah (9:15) says one of the things that happens in עקבות משיחא is יראי חטא ימאסו.  The Chozeh (in Zikaron Zot) beginning of Vaeschanan brings from Rav Zusha that turns this statement on its head.  He says in the times of עקבות משיחא people will be disgusted by those that only serve out of יראה and will desire a service out of אהבה.  For an elucidation of the entire teaching of the Chozeh based upon this see here. 

Truth Be Told

The Chinuch mitzva #91 says the root of mitzvat bikkurim is משרשי המצוה, כדי להעלות דבר השם יתברך על ראש שמחתנו, ונזכר ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתנו לפניו, כי הפרות ויתר כל הטובה מאתו יבאו, נהיה ראוים לברכה ויתברכו פרותינו.  It is from the roots of the commandment [that it is] in order to put the word of God, may He be blessed, 'at the top of our joy,' and that we remember and we know that it is from Him, blessed be He, that all of the blessings of the world come to us. Therefore, we were commanded to bring the first fruit that ripens in the trees to those that serve His house. And through the remembering and the acceptance of His kingdom and our thanking in front of Him that the fruits and the rest of all of the good comes from Him, we will be fit for blessing and our fruits will be blessed (citation and translation from Sefaria.)

According to the explanation of the Chinuch the reading of the parsha is to accept that the fruits are a blessing of Hashem.  If so, everyone should read the parsha, why are there those that bring the bikkurim but do not read the parsha as delineated in the beginning of Tractate Bikkurim?

The Chinuch in mitzvah #606 says about those that don't read the parsha ומן הענין הזה יש לנו ללמוד בתפלותינו ותחנונינו לפני השם ברוך הוא, לדקדק מאד ולהזהר בלשון, שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכור זה בני ושמרהו.  More important than instilling in one's self the acknowledgment of G-d's giving of the produce is to speak to Him truthfully.  [The idea that bikkurim is accompanied by prayer is clear in the Tanchuma of the beginning of the parsha and in the Rambam Sefer Hamitzvot #132.]  The principle of being exact in prayer over rides any other lesson that may be strengthened by one reading the parsha of the bikkurim.  

Teruma Of Bikkurim

 Rashi in Mishpatim (23:19) says that shemittah has an obligation of bikkurim.  The Mizrach notes that in some texts the Rashi does not appear.  The Maharal there also says it must be incorrect for the land is hefker in a shemmitah year.  The Minchas Chinuch (91:1) asks that just as the Gemorah Bechorot (12b) says an animal of kedushat shemittah is not obligated in bechor because parts of it must be offered on the mizbaoch and things with kedushat shemittah must be eaten.  Similarly, terumah will be burnt if it becomes tamah so it should not be obligated in bikkurim? 

The Torat Zeraim brings from the Briskor Rav that there are two components to the obligation of bikkurim.  One is that it is bikkurim.  He says it is also obligated because it is ראשית like terumah is called ראשית and he brings proofs to this idea. Says the Torat Zeraiaim, bikkurim that become tamah are burnt because of the terumah aspect of the bikkurim.  However, bikkurim themselves would not require burning.  Therefore, the kedusha of shemittah and bikkurim are not contradictory and there can be bikkurim in shemittah. 

We see that the being the first, the beginning is מחייב kedusha.  All beginnings must be solidified with kedusha in order to get things off on the right foot.  

See more about this here. 

Your Language

בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמרץ  Rashi says באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם.  Why the need to explain in 70 languages? Some say for those in Klal Yisroel that didn't understand lashon hakodesh so well.  Some say for the other nations.  We can also explain the 70 languages represent the 70 facets to understand Torah.  There is not one understanding to the Torah.  There are many views.  The 70 languages represents that everyone must find the language of Torah that talks to them. Just as their are different languages that certain groups of people understand, so too there are different Torah languages and one must learn Torah in the dialect they can understand (based upon Torat Nefesh.)  

בואו והפגינו בלילה

הגאון הרב אפרים חדש שליטא

השבוע ביום חמישי י"ח אלול יום השנה לסבינו, המשגיח הגה"צ רבי חיים זאב פינקל זצוק"ל. סבינו היה דור שלישי לא רק להרבצת תורה ומוסר, אלא גם דור שלישי לאחריות ונשיאה בעול של הרבצת תורה, החל מהסבא מסלבודקה, הוא הגבר הוקם עול שהקים עולה של תורה מסלבודקה, שבזכות מעשיו ומכח פעולותיו זכתה ישיבת סלבודקה לתואר "אם הישיבות", דרך זקנינו ראש הישיבה הגה"ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק"ל אשר הרים את קרנם של בני הישיבות וראה לעצמו חובה לרומם ולגדל כל בן תורה וכל מקום תורה, וכמוהם סבינו זצ"ל אשר כל כולו היה הרבצת תורה וכל כולו להרבות פעלים לתורה להוציא יקר מזולל, וכל מעשה תוקפו וגבורותיו הלא הם כתובים על ספר דברי הימים לעיר תל אביב של מעלה, אשר הרים בה את קרנה של תורה בהקמת ישיבת 'היכל התלמוד'. הוא האיש אשר עמד לימין אביו באותם ימים של "נלכו ונחדש המלוכה", הימים בהם הוקמה ישיבת מיר פה בארץ הקודש מתוך חלום ושאיפה להעתיק את אותה מסורת ולחדש ימיה כקדם.

יום השנה הוא יום של חשבון נפש, של דרישה ותביעה "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", יעזרנו הבורא עולם ויתן לנו את הכח לפחות לשאוף למעשי אבותי.

בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא.

בעשרים ושמונה באדר הגיע בשורה טובה לכלל ישראל שלא יצטרכו לנתק עצמן מן התורה. שפעם אחת גזרה המלכות גזירה, שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות, הממשלה אותה ממשלה והגזרות אותם גזרות, איזה ממשלה, איך היא רק דואגת לתושבים ולרווחתם שלא יעסקו בתורה. מה התושבים האלה עושים כל היום? מבזבזים את הזמן, שילכו להשתלב בשוק העבודה. עם כל כך הרבה אנשים שבמקום לעבוד רק יושבים ולומדים המשק לא יוכל להתקיים. וחוץ מזה, מי אם לא הממשלה שתדאג לאזרחים? הם לומדים בכולל וגוזרים על עצמם חיי דלות ועניות, איזה מסכנים בני המשפחות שלהם אין כמו הממשלה "שלא יעסקו בתורה".

"ושלא ימולו את בניהם" – רחמנות, מה הם עושים לילדים המסכנים, בקושי הוא נולד וכבר הם עושים בהם מה שהם רוצים. הממשלה לא תשקוט ולא תנוח רק היא תדאג ותעבוד למען הילדים, "שלא ימולו את בניהם".

"ושיחללו שבתות" - איזה מין דבר זה? מי שרוצה לקנות מוצא חנות סגורה? מי שיש לו תקלה במכונית יצטרך לחכות ליום ראשון? בן אדם שיש לו עסק חייב לתת שירות שבעה ימים בשבוע. זה נקרא ממשלה שדואגת לאזרח ממשלה שלא נותנת מונפול לרבנות לשלוט בשוק העבודה, "שיחללו שבתות".

מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו, הלכו אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. הלכו להתייעץ איך אפשר לקנות אותם? איפה ללחוץ ואיפה להפעיל קשרים? למי צריכים להחניף ולמי צריכים לשלם?

"אמרה להם צאו והפגינו בלילה", עמדו וצעקו בלילה. "הלכו והפגינו בלילה", ומה היה המסר של ההפגנה? "ואמרו לא אחים אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו, לא בני אם אחת אנחנו, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות קשות".ולכאורה לא מובן, איזה עצה זה להפגין בלילה? בלילה אנשים ישנים, הפגנות עושים ביום, חוסמים כבישים, סוגרים את הגישה למשרדי הממשלה, מה תועלת בהפגנה בלילה? ויתרה מזו, איזה טענה זו "לא אחים אנחנו", בטח שאחים אנחנו, אתם לא זוכרים איך אבא שלכם עקץ את אבא שלנו ולקח לו את הברכות?

מה השאלה מה נשתנינו מכל האומות, וכי אתם לא אומרים 'אתה בחרתנו'? מה ההיתממות הזאת מה זה הגזרות, וכי אתם לא מבינים שרוצים לחסל אתכם? רוצים שאתם לא תהיו אתם והפלא הגדול ביותר הוא שזה עובד, כי הגמרא מסיימת, "ובטלום".

 את הספור הזה שהיה בסלוצק שמענו מכמה מקורות והוא נמצא גם בספר שאל אביך של הגר"ש שבדרון זצ"ל:

הימים היו ימי ההשכלה, ימים שבהם גם כאלו שהיו לכאורה שומרי תורה ומצוות חשבו שאי אפשר להשאיר את הילדים בורים בלי ידע מינימלי של השכלה. כאז כן היום, הילדים צריכים לדעת עוד דברים, אי אפשר להתפרנס רק מללמוד, חייבים להכין אותם להתמודד עם העולם הגדול. זה מה שההיסטוריה תקרא לימים 'תנועת ההשכלה'.

מאחר והרדב"ז היה לטעמם קיצוני, או כפי שקראו באותם ימים "חשוך". ומאחר והוא עמד להם בדרכם, החליטו לנקוט בפעולות ייעול ולהביא עוד דיין לקהילה. הרב מאוד עסוק, אין לו זמן לכל דבר, צריכים לסדר לו עזרה. עוד דיין יביא תועלת גדולה. בפרט שהדיין החדש לא יהיה כל כך חשוך ובעיקר הוא יבין לצרכי בני הנוער ולרוח החדשה.

באותו היום (או באותה השבת) הגיע הרדב"ז לבית הכנסת ועלה על המדרגות לארון הקודש, פתח את הארון וכך אמר: רבש"ע, אילו יעקב דוד היה נגר, מישהו היה רב איתו? אילו יעקב דוד היה סנדלר, מישהו היה מתקוטט איתו? אילו יעקב דוד היה חייט, למישהו זה היה אכפת? אבל רבש"ע, למה רבים עם יעקב דוד? כי הוא לומד את התורה שלך. וכיוון שרבים אתי כי אני לומד את התורה שלך, רבש"ע אתה חייב לעזור לי. וכאן, פחד פחדים, הרדב"ז הסתובב לכיוון בית הכנסת ואמר: היות והביאו פה דיין כדי לפגוע פה ברב, אז כל אלו שהיה להם חלק בכך לא יוציאו את שנתם! בעל ה'אבן האזל' שהיה מהנוכחים במקום סיפר שהוא היה המום מהדברים. אבל לפני שהוא הספיק לומר משהו, ניגש להרידב"ז אדם גדול שהיה שם ושאל אותו: ואם הם יוציאו את שנתם, הרי יהיה חלול השם? ואז הרידב"ז עלה שוב לבימה ואמר: כיוון שאמרו שאם הם יוציאו את שנתם יהיה חילול השם, אז אני אומר שזה יהיה תוך חמישה חדשים!למעט אחד, שמייד במקום בא לבקש סליחה מהרב, כל מי שהיה קשור לסיפור הזה לא יצא נקי.

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת וזאת היתה העצה, הם לא הכתובת הכתובת היא במקום אחר "באו והפגינו בלילה" - תצעקו בלילה בשעה שרק אתם והבורא עולם שומעים. אין לכם מה לדבר עם עסקנים, לא עם השרים והמושלים ולא עם הממשלה, רק עם הבורא עולם. שלא תחשבו לרגע שאתם מדברים לדעת הקהל או למקבלי ההחלטות, רק לבורא עולם."הלכו והפגינו בלילה ואמרו לא אחים אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו, לא בני אם אחת אנחנו, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות קשות - יש רק הבדל אחד ביניהם ובינינו, רבש"ע שונאים אותנו רודפים אותנו רק כי קבלנו את התורה שלך, ואם שונאים אותנו ורודפים אותנו בגלל התורה שלך אתה חייב לעזור לנו. וההפגנה והטענה הזאת עזרה ובטלום. ולמה בטלום, כי הפניה הייתה לכתובת הנכונה.בימים אלו של גזרות, בימים אלו של רדיפות, צריכים לפנות רק לכתובת אחת. אנחנו לא כאלה תלמידי חכמים כמו ששונאים אותנו וכמו שהם נותנים לנו בשנאתם חשיבות של תלמידי חכמים, ואם השנאה היא שנאה לתלמידי חכמים, הרי נבקש מבורא העולם הגנה המגיעה לתלמידי חכמים.

Fight And Pray

כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ י״י֧  אלקיך בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ.  The word לַמִּלְחָמָ֖ה with the פתח indicates this is the war, which war is this?  The possuk says על מלחמה, why not אם מלחמה? It say you go out to war and then capture a captive, what happened in the middle, how did one get to that point?  The meforshim say this war is one's personal battle with the yetzer harah. When one is waging such a war it is not an even battlefield.  One has an advantage of the higher ground, one is על איביך.  One has help from G-d to conquer the enemy.  כי תצא, all one has to do is to march to battle, to start the skirmish and ונתנו ה' אלקיך בידך, Hashem helps a person out to be able to win the battle.  The meforshim (see Teferet Shlomo) add that even if one has lost previous battles one merely needs to get up and be willing to fight again.  If one is able to go out again and attack the yetzer harah, Hashem still helps the individual.  That is ושבית שביו, his captive, what has been taken from you by the yetzer harah, all of a person's capabilities and time that is misappropriated, one can take back through teshuva.  That is the next parsha of יפת תואר that highlights the methods of teshuva to be done in ירח ימים, during the month of Elul. 

What if one feels to weak to fight?  כי בשדה מצאה צעקה הנער [הנערה] המארשה ואין מושיע לה.  The possuk ascribes the guilt to a lack of crying out.  The Sfas Emes (5634) points out that one can always cry and pray to Hashem to save him from a terrible situation.  In השתפכות הנפש #12 it brings that that is what one is what G-d demands from a person come Rosh Hashana.  Why did you not cry?   Why did you not scream for help?  עין בספר "ירח האתנים" כתב יד מהרב הקדוש מטשערין, זכר צדיק לברכה, על התורה "תהומות יכסיומו" ב"לקוטי מוהר"ן" חלק א' סימן ט'. שכתב שם לענין יום הדין של ראש השנה, שעקר דינו של אדם הוא על שלא היה זהיר בענין התפלה. כי על ידי תפלה יכולין לבוא לכל טוב לתורה ולמעשים טובים ולתשובה ולהנצל מן החטא. וכמו שתקנו רבותינו זכרונם לברכה תפלות הרבה על זה. וזה מובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה (ערובין סד:-סה.), ש"אמר רבי אלעזר בן עזריה: יכול אני לפטר כל העולם מן הדין" וכו' ומסקו "מאי אני יכול לפטר דקאמר? מדין תפלה". כי דין תפלה הוא כלל הדין והחשבון של אדם, כי אלמלי היה זהיר ורגיל בתפלה כראוי היה זוכה לתקן הכל,

The Sfas Emes  adds that even if one does not feel capable of screaming, the very desire to cry out is itself something that is listened too.  Indeed he says it has an even greater power.   ואדרבא, צעקה זו נשמעת יותר. וחז"ל אמרו שקול פרידת הנשמה מגוף הולכת מסוף העולם (יומא כ:) כו'. והטעם נראה כיוון שממאן בזה בכל כחו ורוצה לצעוק ואינו יכול, על ידי זה הצעקה הולכת בכל מקום. כי כשיכול לצעוק הקול פוסק, אבל הצעקה שהוא בכח ולא נכנס בפועל נשמעת בכל מקום, כי הרצון לצעוק בכל מקום.  The Kotzker says that is what it means שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, because one has the desire to cry on Shabbat but one cannot, that silent cry will cause the healing to come all the more sooner.  Why is the unspoken cry even greater?  The Sfas Emes says because the unspoken word carries with it the desires of a person.  When one burst forth and cries out, the cry brings out of the person their desire for help.  When one can't cry out though, the desire is kept within the person and the inaudible cry is that much deeper (see also Sichot HaRan #16.) 

Kilayim

 From the hakdamah of דרשה צמר ופשתים.  The evils in the world are due to kilayim. 

Close

From an email from the Rabbi of the Chabad at USC, Rabbi Dov Wagner. 

Dirshu Hashem behimotzo, krauhu behiyoso korov. Seek G-d when He is to be found, call out to Him when He is close.

Those are the words of the prophet in Yeshayahu. But what does that mean? When is G-d to be found - if He is eternal? When is He close - if He is everywhere?

The Talmud relates that verse to the month we're now in, the month of Elul (The Gemorah actually says it is the 10 days of repentance but there is also closeness in Elul.)  In this month "the King is in the field." Hashem is especially close to us as we prepare for Rosh Hashanah.

I experienced something yesterday that really brought this home. I got a call from another Rabbi: Could I go put on Tefillin with a patient at USC County Hospital. It's at least an hour round trip, things are a little hectic with Mushky's  (his daughter's) wedding next week, but how can you say no.

The patient was a young man who had undergone a brain surgery that morning. Turned out we know each other: he had been at the Chabad House several times with friends, and we had even hosted an impromptu sheva brachot for him after his wedding last year. He was pretty groggy, just a few hours after major surgery on the brain, but he really wanted to make sure he put on Tefillin. I helped him wrap as best we could, navigating around IVs and bandages. We said the shema and I helped him take off the tefillin. And he began to cry.

"I want to tell you something," he said. "I haven't missed a day of Tefillin in my life, since my Bar Mitzvah. But this is the first time I REALLY felt them."

We do mitzvahs and pray, we seek G-d and call out to Him. But sometimes He is to be found, He is close. Sometimes circumstances or inspiration or mood conspire to allow us to really feel it. And then it's up to us: Will we answer the call?

Three Stages

In Parshas Shoftim we learn about the milchemet chova, a war to of defensive purposes.  In Ki Teitzey we move to the milchemet harishut, a war of aggression to conquer land.  The Torah launches into a discussion about a captured individual.  The following parsha, Ki Savo, opens with when Klal Yisroel is sitting tranquility in the land.  These are three stages in the development of the nation.  First the borders must be conquered and secured.  Then there is time for more conquest and finally the goal is to live peacefully.  These also represent three stages in a person.  The Or Hachayim comments that the parshiot of milchama also hint to one's battle against the yetzer harah.  First a person has to wage war against one's desires for forbidden things.  That is the milchemet chova to establish and secure one's borders.  After that is accomplished one can advance to the next level which is to extend one's kedusha beyond the basic borders of excluding issur but allowing one to bring kedusha even to that which is muttar.  To expand one's kedusha further.  That is the captive.  One captures that which was not even in their jurisdiction but rather that which was in the hands of the enemy.  After fighting one's battles one no longer needs to wage  war to conquer with kedusha for one has already conquered all they need to.  Any external kedusha will then automatically be attracted to the person. 

Moving Forward

ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם.  Rashi שמע ישראל" - אפי' אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם.  But the Torah describes afterward האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו and Rashi brings רבי יוסי הגלילי או' הירא מעבירות שבידו.  If all that is needed in the merit of krias shema what is the person afraid of?  Furthermore, the Gemorah in Sotah (44b) says הירא ורך הלבב refers to one that said said krias shema and done many mitzvot but merely talked in between pitting on the hand and head tefillin, but he is promised salvation because of the merit of krias shma?  The Kotzker (Siach Sarfey Kodesh) says: 

 

If one believes Hashem will save him because of the merit of krias shema will be saved, but if one is afraid he will not be saved.  Why should one be confident if they have averot? 

The Rsihonim ask Jews leaved in Egypt is the Torah commands ׂ(17:16) רַק֮ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽי״י֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד׃?  One approach the Ritva Yoma (38b) brings from the Yereyim that the possuk adds seemingly superfluous words, לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד, just say we can't go back to Egypt, what's the דרך הזה?  The Yereyim says the issur is only to return back the journey that Klal Yisroel took to leave Egypt.  Rav Shaul Nathanson (Divrey Shaul Massey) says that's why the Torah records all the travels of Klal Yisroel because the issur is only to return the exact journey that Klal Yisroel took.  (See the footnotes on the Riva that the Rishonim did not necessarily mean the exact journey just the general path but that is how the Divrey Shaul interprets.)  This seems a very strange geder to the issur.  However, I heard a few years ago a bochur say in the name of Rabbi Reznik (of Mir) that there is a mussar hascha to take out from here.  The Torah is teaching us never to go backward in life, we must always move forward.  We must not go back over roads already passed through but must look for new advancements, new paths to get to the goal. 

Maybe that is the idea of the Kotzker as well.  The Gemorah doesn't say it is because of the averah that one might fall in battle, it is one who is afraid of their averot.  It is the inability to move on from previous failures that holds the person back.  One who is a שוב מצרים nick, one who can't move on from their previous trauma and failures indeed will not be able to move forward.  It is one that knows despite previous mishaps, they are willing to move forward, such a person Hashem will help.  תמים תהיה, one who has faith that no matter what happened in the past they can be better, אם ה' אלקיך, Hashem is with such a person (see Kedushat Levi.)

Don't Do The Mitzvah

The Gemorah in Yevamot (90) says the Chochamim have the ability to uproot a mitzvah from the Torah by telling one to passively not do the mitzvah.  The Teshuvot Rashba (volume 6 #254) says this is based on the possuk of ככל אשר יורוך.  Rav Elchonon (Kovetz Ha'arot siman 69) has a chakirah if the Chachamim uprooted the mitzvah because of their takkanah or that the mitzvah remains in place but they said not to fulfill the mitzvah.  One of the נ"מ is when a kid is blowing shofar on Rosh Hashana Rabbi Akiva Eger (Derush V'chiddush maarachah 8) says one does not have to stop the kid for he is fulfilling a mitzvah.  He holds the mitzvah still remains.  R.A.E. goes lishitaso in Orach Chayim siman 128 on the Magen Avraham 4 he says that a kohan that is rabbinicly disqualified from doing ברכת כהנים should walk out before they are called up so as not to violate the mitzvah.  He clearly holds the mitzvah remains in place.  R.A.E. learns this is the peshat in Tosfos Sukkah (2a) questions why rain is considered a curse on Sukkot if one could just make schach that will not allow rain to come through?  Tosfos qualifies that even if such schach would be invalid rabbinicly that is not reason for rain to be considered a curse.  R.A.E. explains the reason is since if one violated the rabbinic decree and made schach in such a manner it would still be valid.  We see that Tosfos holds the Chachamam did not remove the fulfillment of the mitzvah because of their takkanah.  However, Tosfos Sukkah (3a) says that if one had their table sticking outside the sukkah which is rabbinicly forbidden according to Beis Shamai lest one follow the table outside the sukkah one does not even fulfill the Torah law, the Chachamim removed the fulfillment of the mitzvah?  How would this fit with the Tosfos on the previous page according to R.A.E.'s understanding? 

There are different forms of the takkanot of the Rabbanan.  It is only when the Chachamim gave a form to the maaseh mitzvah that if one doesn't adhere to the form they prescribed then they removed the kium mitzvah.  So if one doesn't sit in a sukkah in the way the Chachamim defined yeshivat sukkkah then one does not fulfill their obligation.  Similarly, Rabbenu Yona writes in the beginning of Berachot that one who says krias shema after chatzot of the night does not fulfill their obligation for the Chachamim defined the mitzvah of krias shema as being until chatzot.  However, when it comes to a takkanah that does not define the kium hamitzvah but is an external takkanah, then they did not rub out the mitzvah.  So if one blows shofar on Shabbat the Chachamam are not defining the form of blowing shofar, they made a gezarah not to do it on Shabbat.  Similarly, when it comes to a thick schach the action of the mitzvah is not being defined, the takkanah is defining a sukkah.  The Chachamam do not declare a sukkah not to be a sukkah.  It is only when the takkanah gives a presice definition to the maaseh mitzvah that the Chachamam revoked one's fulfillment it the mitzvah was not done properly.

It could be this chakirah is the machlokes Rabbenu Yona and the Rosh in the approach of the Pri Migadim.  Why does Rabbenu Yona disagree with the Rosh that says the Rabbanan said you are not yotzei?  That principle is only when the Rabbanan gave a form to the fulfillment of the mitzvah.  The Rosh holds kiddush not done במקום סעודה is a problem with the maaseh kiddush, the Rabbanan gave a formula how to do the mitzvah, if its not followed, you are not yotzei.  Rabbenu Yona holds like the Rivash, the Rabbanan didn't make a takkanah in how to do the mitzvah but added a detail to enhance the kium mitzvah. 

The Rosh in Arvey Pesachim siman 5 brings Rabbenu Yonah holds that even if there is no one is shul that is eating there, one can still recite kiddush in shul even though it is not in place of a seudah for the requirement of seudah is merely rabbinic and it can be ignored in place of keeping the custom to say kiddush in shul.  The Rosh disagrees because kiddush not in place of the seudah is not kiddush at all.  What does he mean?  The Pri Migadim (269:1 on Taz) says the Rosh means that once the Chachamim enacted the law of kiddush must be done in place of a seudah, if that is not kept, they revoked one's fulfillment of kiddush.  Why would Rabbenu Yona disagree if he holds of such a concept regarding the time of krias shema?  In light of what we said previously we can understand they argue as to what the takkanah of kiddush in place of seudah is.  The Rosh holds the Chachamim gave a form to the mitzvah like krias shema.  Rabbenu Yona holds the takkanah is not in the maaseh iddushin, to be magdir the maaseh kiddushin, it is an external takkanah to enhance the kium mitzvah of kiddush it should be done in place of a seudah (see Rivash #391.)  However, since the Chachamim were not formulating a din in the maaseh kiddush itself they did not remove the kium of kiddush if it was done not in the placeo f a seudah.  (This last paragraph is based upon a hesber given by Rabbi Elefant.) 

Customs

The Tur Choshen Mishpat end of siman 368 says in a place where the custom is that one who purchases stolen goods should return the stolen object and get his money back, one must uphold that custom דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא שנאמר אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים וכ"ש בדבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבה לפיכך עשו כמנהגכם ולא תשנו ושלום:  The Torah Temimah brings this and notes the terminology sounds like its from Chazal but he says he does not know where this Chazal is.  (See beginning of מנהגי ישראל by professor Sperber.)  

The Gemorah in Pesachim (50b) and Chullin (93b) says one must uphold a custom because of the possuk of שמע בני מוסר אבך ואל תטוש תורת אמך.  So why does the Tur cite another possuk?  And if the Tur's source is correct why does the Gemorah not cite this possuk which is from the Chumash and instead picks a possuk from Mishlay? Rav Asher Weiss suggests that laws of issur v'heter the Gemorah learns from the possuk in Mishlay.  It is only regarding minhagim of monetary laws that the Rishonmi bring are rooted in לא תשיג.  However, it is clear from other sources that they cite this possuk even out of the context of monetary laws.  The Sefer Chassidim in 114 says המשנה מנהג ראשונים כמו פיוטים וקרוב"ץ שהנהיגו לומר אין צור חלף קרוב"ץ הקליר וזהו המנהג ואמר קרוב"ץ אחרות עובר משום אל תשיג גבול עולם אשר עשו אבותיך לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים:  Similarly, in 302 he says לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים שתקנו הנגונים שלא יאמר נגון של תורה לנביאים ולכתובים ושל נביאים לתורה ולכתובים. ושל כתובים לתורה ונביאים אלא כל נגון כמו שהוא מתוקן שהכל הלכה למשה מסיני שנאמר (שמות יט יט) יעננו בקול:  [I don't know what he means that הכל הללמ"מ, he is saying it is a minhag?]  We see he brings לא תשיג outside the context of monetary laws?  So הדרא קושיא לדוכתיה?  

Once I am on the topic, I saw this week in the Magen Avraham (271:22) in discussing taking out some words of kiddush to fit with a kabbalistic number he does not take change lightly because אין לשנות שום מנהג כי לכל מנהג יש טעם ויסוד ודו"ק. 

The End

What is the difference between the word קץ and the word סוף? 

The first mention of קץ in the Chumash is in Berashis (4:3) וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽי״יֽ. When is מקץ ימים, it is ambiguous? The Ktav V'kabbalah explains the ולשון קץ נרדף עם לשון קציר, כי קציר יורה על כריתות התבואה, והוא הושאל משם קצר, לשון קצור (קורץ) דהיינו קצור אורך השבולת, וכן קצץ שיורה על הכריתה (וקצץ פתילים) נגזר משורש קץ לשון קצה (ענד, עקקע) כלומר שע״י הקציצה נתהוה בדבר הנקצץ קץ וסוף שלא היה בו תחלה בהיותו שלם ומחובר, וכבר יבאו שתי הלשונות לענין אחד, ונפשנו קצה, ותקצר נפש העם, וכן יהודה שת קציר לך (הושע ו׳) פירשוהו ענין קץ וסוף כמו קציר תבואה בבשולה, לפי״ז טעם מקץ ימים מתחלת זמן קציר, (אנפאנג דער שניטטער צייט) ... כי טרם ביאת נח לעולם לא היה להם מחרישות מזלגות וקרדומים והיו חסרים מכל כלי מלאכה והיו מצטערים מאד בענין חרישה וקצירה, ככתוב זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו כמ״ש רש״י שם בשם רבותינו ומבואר יותר בדברי הרא״ם ל״ה, ושפיר נקראה אז הקצירה בשם קציצה להצטרכם אז אל התאמצות כח לקצירת התבואה.  The סוף is when reaches the end.  When there is a culmination of a string of events it has reached the end, סוף.  Ketz is a sudden, abrupt rip.  It is an unexpected end that happens without warning. 

According to this approach,  parshat Mikatz such a terminology because the dream was not a natural outgrowth of the two years since Yosef was thrown in jail.  It was an event that did not appear to have any connection to the timeframe that passed.  (See however Targum and Rashi, see also Rav Hirsch.) 

From Sages and Dreamers by Elie Wiesel.

In this light we understand קץ like בקש יעקב לגלות את הקץ means that the geulah will not come as an obvious continuum of a the events of the golut but will appear as a sudden break.  A sudden end to the golut and it is only subsequently that one can appreciate the sequence.  I'm not sure if this explanation works in every case וצריך בדיקה.

Questions Without Answers

This is an excerpt from Elie Wiesel's chapter of Rav Pinchas Koretzer, cited here. 

“A disciple came to see Rebbe Pinhas of Koretz. ‘Help me, Master,’ he said. ‘My distress is great; make it disappear. The world is filled with anguish and sadness. Men are not men. have no faith in them, or in myself. I have faith in nothing. What shall I do, Rebbe, what shall I do?’  “‘Go and study. It's the only remedy I know.’  “‘Woe unto me, I cannot even study,’ said the disciple. ‘So strong are my doubts, so all‐pervasive, that they prevent me from studying.... What can I do, Rebbe, what can do?’  “... Rebbe Pinhas. of Koretz replied: ‘Know that what is happening to you also happened to me. When I was your age I stumbled over the same difficulties. I too was filled with questions and doubts.... tried study, prayer, meditation. In vain. Fasting, penitence, silence. In vain. My doubts remained doubts, my questions remained open. Impossible to proceed. Then, one day, learned that Rebbe Israel Baal Shem Toy [the founder of Hasidism] would be coming to our town. Curiosity led me to the house where he was praying. He turned around and the intensity in his eyes overwhelmed me. I knew he was not looking at me alone, yet I knew that I was less alone. Suddenly, without a word, I was able to go home, open the Talmud and plunge into my studies.  “‘You see,’ said Rebbe Pinhas of Koretz to his disciple, ‘the questions remained questions, my doubts were still as heavy with anguish, but I was able to continue.’ “

From an author who himself had many questions.  We don't see answers to our question.  In fact searching for answers may at best be a fruitless effort and may just make one more confused.  But by acknowledging that we are not alone with questions we can move forward. 

Holy Averah

The Igra D'kallah in parshas Reah וירמוז עוד לא תעשון כן וכו' (דברים יב ד). על פי מה שאמרו רז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והנה עבירה הגם שהיא באזהרת לא"ו מהש"י, עם כל זה כשיארע הדבר לשם שמים גדלה מאד מעלתו, כמו שידעת מענין יעל אשת חבר הקני, (צא ולמד מבנות לוט שהיתה כוונתן לשם שמים ויצא מהן חוטר מגזע ישי). וזה שרמזה התורה, ל"א, ר"ל מה שאתה מוזהר בל"א, היינו לאוין, תעשון כן לי"י אלקיכם, תעשון כזאת בעת יקרה לכם כוונת פעולה לשם שמים, כגון אסתר ויעל וכיוצא, אזי יהיה לרצון הפעולה ההיא בהכוונה הטובה לשם שמים, והבן.  He says a similar idea in this weeks parsha, Shoftim, וירמוז עוד ואתה לא כן וכו' (דברים יח יד). על פי מה דידוע (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה וכו'. והנה הקשו הגדולים אשר בארץ הלא סגולת המצוה להשפיע טובות וישועות מאילן הקודש שורש מחצב המצוה, וסגולת העבירה להשפיע חרבות ושממה ויסורין ממקום תהו וצלמות אשר שם שורש העבירה, והנה מאין ולאין יבוא מפעולת העבירה, אפילו תהיה לשמה איך יבוא ממנה טובה. ותירצו כי באמת יבוא ממנה רעות, אך להיותה לשמה יושפע על ידי פעולתה רעות וחרבות לאומות העולם, וגדולה פעולתה בעשות נקם בשונאי הש"י וישראל, כן קבלתי מהקדושים אשר בארץ. וזהו כי הגוים וכו', אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו בהצטרכם ללחום באויביהם, וכענין סיחון שלקח את בלעם הקוסם לקלל את מואב, וכן בלק שלח אחר בלעם. ואתה לא תצטרך לכל זה כי ל"א כ"ן נתן לך וכו', ר"ל נתן לך ל"א שהוא כ"ן, ר"ל לאוים שהם נכונים ויפים לפי שעתם בעשותם לשמה, ועל ידי כך תכריתו את אויביכם בעשות כל מעשיכם לשם שמים, והבן:

This idea can be found in the writing of his Rebbe, the Chozeh in Zikaron Zos parshas Pinchas:

 

Which can be found in the writing of his Rebbe, the Noam Elimelech in parshas Naso, ונראה כי בגמרא איתא "גדולה עבירה לשמה", וקשה מה זה שייכות אצל עבירה לשמה, וכי מי צוה לעשות עבירה שיהא שייך אצלה לשמה. אבל נראה דהאמת הוא כך, דהנה כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו כי אם להטיב לברואיו ע"י השפעות השפע מעילא לתתא, אלא שלזה צריך התערותא דלתתא ע"י מ"נ, וזה היה הכיון בנתינת התורה לישראל ובנסים ונפלאות שעשה עמנו, כדי שנאמין בו ית׳ באהבה ויראה, ונוכל לקבל טובותיו השפעה העליונה, נמצא השפע אינו כי אם ע"י הצדיק המשפיע, והצדיק אשר הוא רוצה להשפיע לבני אדם צריך הוא לדבק עצמו עמהם כדי להשפיע כל דבר הצורך לטובתם, כי מי שרוצה לעשות איזה טובה לחבירו אינו יכול לעשות לו הטובה בשלימות כי אם ע"י שידבק עמו באחדות גמור, וא"כ הצדיק צריך לדבק עצמו בכל ישראל כדי להטיב להם, ואיך הוא עושה עם הבעל עבירה חלילה, הלא אף שהוא בעל עבירה אעפ"כ צריך להשפעה ולחיות, ואיך יתקשר הצדיק עמו? לזה אמרה הגמרא "גדולה עבירה לשמה" שהצדיק עושה ג"כ איזה עבירה, אלא שהיא לשמה, ועי"ז יכול להתקשר עם הבעל עבירה ג"כ ויטיב לו ג"כ.  What is interesting is that he continues to give an example of Shaul Hamelech that should have ignored his conscience about killing the animals of Amalek and done the commandment of Hashem.  That is an odd example because his conscience went against the mitzvah and he had to ignore his conscience to fulfill the commandment of Hashem, not to violate it, so how does that prove his point? 

See more about this here.

Fleeting Inspiration

Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita

אני לדודי ודודי לי. Rabbeinu Yonah explains something very interesting in Shaarei Teshvah (שער שני, אות כ"ו).

היה הלל עליו השלום אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. ביאור הדבר. אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים. כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שמעו. ישכחם היצר ויעבירם מלבבו כענין שנאמר (הושע ו) וחסדכם כענן בקר.אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום הדברים אל לבו ולחשוב בהם תמיד. ועליהם יוסיף לקח ומלבו יוציא מילין. ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו.

The heilege tanna Hillel used to say, אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי.  What does this mean? What Hillel meant when he said, אם אין אני לי, מי לי was that if a person is not going to awaken himself, what is it going to help him to hear mussar from outside sources? Even though when he hears the mussar, it does go into his heart, the yetzer hara makes a person forget, as the passuk says, “Your chessed, your good deeds, are like morning clouds that just pass by.” Therefore, when a person hears mussar, he has to be me’orer himself; he cannot just rely on external hisorerus.

Rabbeinu Yonah is saying that when a person hears mussar, it is nowhere near enough that he heard it. It is also not enough to absorb it. A person has to take the mussar that he heard and do something to make his own hisorerus, something to make the mussar his own. Otherwise, it will be fleeting, like morning clouds that just go by.

This is an incredible concept. Rabbeinu Yonah is talking about a person who went to hear a mussar shmuess and actually heard the mussar shmuess, and it even went into his heart. Yet if the person does not make his own hisorerus, then the yetzer hara will cause him to forget the mussar he heard. What is the reason for that?

The Sfas Emes points out a contradiction between two psukim in Shir Hashirim. One passuk says, אני לדודי ודודי לי (Shir Hashirim 6:3), we take the first step, we take the initiative in creating a relationship with Hakadosh Baruch Hu. But the other passuk says, דודי לי ואני לו (Shir Hashirim 2:16), Hakadosh Baruch Hu takes the first step; He takes the initiative in creating the relationship. Which is it? The Sfas Emes explains that the passuk of דודי לי ואני לו is referring to the luchos rishonos. The first set of luchos was a present from Hakadosh Baruch Hu that Klal Yisrael received without any effort on their part. That was דודי לי, and then אני לו; when Klal Yisrael received the luchos rishonos, they reached the level of Adam HaRishon before the cheit.

After cheit ha’eigel, the situation changed, and Klal Yisrael had to make the first move. There was a switch to אני לדודי ודודי לי. That is why Hakadosh Baruch Hu told Moshe, פסל לך, you have to chisel away at the stone of yourselves to make yourselves ready and fitting for Kabbalas HaTorah.

This explains something very interesting that Rav Yerucham speaks about a lot. We know that Klal Yisrael sinned almost immediately after receiving the first luchos. There is a machlokes if it was a few minutes or a few hours later, but either way, we fell very quickly after the first luchos were given. Later, Hashem told Moshe to get moving and make the second luchos. But what was the guarantee that the second luchos would last any longer than the first?

The seforim teach that when a person gets something for free, on a silver platter, that thing does not last. Easy come, easy go. Why? Because it is not something that the person worked for. If a person works hard for something and sweats in order to attain it, then that thing will endure. Since the first luchos were given to Klal Yisrael for free, without their expending any effort in order to get them, they were extremely temporary and did not last at all. However, the second luchos came from a point of אני לדודו ודודי לי, as seen by the command, פסל לך. Moshe was told that he had to sweat and work for the second luchos. Therefore, the second luchos lasted because something that a person works for, remains.

In Kisvei HaRamban, the Ramban says something remarkable. There is a machlokes in Arvei Pesachim as to whether or not besamim should be used for Havdalah when Shabbos is immediately followed by Yom Tov. The Rashbam says that we do not include besamim when Yom Tov comes right after Shabbos because there is a neshama yeseira on Yom Tov as well. Tosafos says that if this is true, then we should make Havdalah with besamim after Yom Tov. Why don’t we do so?

The Ramban answers by explaining a very basic concept. He says that we know that the kedushah of Shabbos is kvi’i v’kaimi, it is permanent and does not come from anything else. The kedushah of Shabbos is isarusa d’l’eilah; it does not come from the efforts of Klal Yisrael. It comes for free so when Shabbos is over, the neshama yeseira of Shabbos goes away because it is not something that Klal Yisrael worked to acquire.

In contrast, the neshama yeseira of Yom Tov comes through Klal’s Yisrael’s effort of being mekadesh hachodesh, which creates the kedusha of מקדש ישראל והזמנים. Since the kedusha of Yom Tov is something that comes through Klal Yisrael’s work, it is continuous, and it lasts.

The luchos rishonos were isarusa d’l’eilah, דודי לי ואני לו; they came as a present from Hakadosh Baruch Hu without any effort on Klal Yisrael’s part. As a result, they did not last. The second luchos were created with פסל לך; Klal Yisrael had to sweat and work to create the keilim to receive them. That is the yesod of psal lecha, and that is why the yesod of the second luchos is still chai vekayam today.

We explained that אני לדודי ודודי לי is the description of the relationship of the second luchos. What were the days of the second luchos? Moshe Rabbeinu went up on Har Sinai on Rosh Chodesh Elul and came down on Yom Kippur with the second luchos. Now we understand why the rashei teivos of אלול are אני לדודי ודודי לי—it is because Elul is the time of the second luchos, the days to work, the days of פסל לך. The fact that Elul has the rashei teivos of אני לדודי ודודי לי is not happenstance. It’s that way in contrast to דודי לי ואני לו. Elul is specifically אני לדודי ודודי לי; we have to make the first move.

Now we have a new understanding of אני לדודי ודודי לי, which shows us the whole essence of Elul, the whole siyata d’shemaya of Elul. אני לדודי ודודי לי is usually used to describe the closeness between Klal Yisrael and Hakadosh Baruch Hu, and that is absolutely true, without question. But according to this, we are seeing another level of what אני ודודי ודודי לי means. It is not just that we are close like a דוד. It means that the relationship of אני לדודי has to come from our initiative, from us being me’orer ourselves, from us taking the first step. That is what Elul is all about. This is not just a description of the closeness; it is the way to get to the closeness.

As opposed to דודי לי ואני לו, Elul is אני לדודי ודודי לי, the luchos shniyos, the פסל לך. This is what Rabbeinu Yonah means when he says that if a person only hears mussar from the outside, and he nods his head and says, “wow that was a nice shmuess,” even though he listened, and even though he absorbed it, it is וחסדכם כענן בקר, like a morning cloud that just goes on by. He didn’t work for it, he didn’t sweat for it. He wasn’t meorrer himself; it did not come from his own initiative. In order for something to be sustainable, it’s not enough that a person heard it from the outside. If you want to have something last, it has to be מקדש ישראל והזמנים. A person has to make his own initiative, his own move, and his own hisorerus, אני לדודי ודודי לי. And if a person does that, Rabbeinu Yonah says, then it will remain. This is what we all want to happen with our avodah of Elul. We want sustainable, lasting teshuva and kirva to Hakasosh Baruch Hu.

A Personal And Historic Mission

We find a dichotomy in sefer Devarim where many of the parshiot are spoken to both the individual and community.  The well known parshiot of Shema contain this split with the first parsha said to the individual ושננתם, על ידך, בין עיניך while the second parsha is said to the community, ולמדתם, על ידכם, בין עיניכם.  Similarly in Reah, the message is spoken to the nation, רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה  but in Nitzavim (30:15) a similar expression is expressed to the individual, רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע.  Again in Shoftim it says שופטים ושוטרים תתן לך, a communal obligation spoken to the individual.  We see that there are two dimensions to a person.  Every individual has their own private tikkun, their own mission, but one is also part of the community, a detail in history who has a page to complete in the ultimate history book.  This point is brought out by the Chief Rabbi of the United Kingdom here. 

In the previous post the Sfas Emes was cited where he cites the Baal Shem Tov that when eats they are elevating the Godliness that exists within the food. There are different ways found in Chassidut as to how to explain this teaching of the Baal Shem.  The Sfas Emes views the sparks are inherently placed in the food and it draws food to the food so that it gets its tikkun.  Why is this specific person connected to this specific piece of food?  The Baal Shem לשיטתו holds that every action happens as part of the Divine plan.  The fact that this individual met up with this piece of food means that it is their neshema that is drawn to this spark. 

Other schools of Chassidic thought see the sparks in the food as an outgrowth of a breakdown.  In Keter Shem Tov 194 (cited in Baal Shem on the Torah Ekev,) it says the sparks in the food were planted by the בונה עולמות ומחריבן.  The breaking led to the sparks falling into the דומם חי וצומח  and it is the job of man to elevate them.  In this approach the elevating of the sparks in the food is viewed as party of the historical job of man to gather all the sparks sprinkled throughout the world.  One act of eating the food to elevate the sparks is part of the great chain of history to elevate all the sparks. 

The Rodomsker (Bechukosay) says the sparks of man’s sins get trapped in the food and therefore one is attracted to pick up the pieces of himself that became trapped in the world.  He views the desire of man to the find as the desire to fix him/herself.  This view puts the focus on mankind looking to fix themselves.  

These two approaches may reflect a generally different approach of different strands of Chassidut.  In Chabad the emphasis is placed (mainly) on man’s mission vis-à-vis making the world a Godly place.  Man’s mission is viewed as a detail in the wheels of history to come to the ultimate fruition.  The message of the Baal Shem of the sparks in the food is expressed as a form of fixing the world.  In Chagat Chassidut the emphasis is placed mainly on man’s job of perfecting himself.  Therefore, the teaching of the Baal Shem is taught as one perfecting themselves.  

The two go hand in hand.  קרבה אל נפשי גאלה, The Baal Shem (cited in Toldot Yaakov Yosef Shemini) teaches that the ultimate geulah depends on one redeeming their own soul.  One has a personal mission, ראה נתתי לפניך and a global mission, ראה אנכי נותן לפניכם (based upon this article.)

Expand Your Kedusha

The midrash comments on the possuk (12:20) כִּֽי־יַרְחִיב֩ י״י֨ אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻלְךָ֮ that there are times when Hashem goes further than one even wants.  Yosef would have been happy to merely get out of his servitude, but his was appointed as second to the king.  Klal Yisroel would have been happy to merely get out of Egypt, but they were also given riches.  What is the connection between these ideas and expanding boundaries?  The possuk says  כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר, but the nefesh doesn't desire meat, the body does?  

The midrash (4:9) says וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר (דברים יב, כ), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קמו, ז): עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים, מְדַבֵּר בְּיִשְׂרָאֵל.  What is the connection between eating and redeeming captives?  

The Sfas Emes (5634) explains from the Baal Shem Tov that a person elevates trapped sparks from within the food when one eats properly.  In Tehillim (107:5) it says רעבים דם צמאים נפשם בהם תתעטף.  The Baal Shem Tov translated as why is one hungry?  Because the sparks are concealed in the food and must be elevated.  That is why the Midrash compares this possuk of eating meat to redeeming captives for one redeems the captured sparks from within the food.  כי ירחיב ה את גבולך, the Torah gives boundaries of where kedusha must be contained.  In the parsha itself we have boundaries of the tamah and tahor animals.  To extend kedusha to the physical confines of the world one must extend the boundaries.  The גבולם  are expanded.  ואמרת אוכלה בשר, you want to eat meat, why? ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר, because your nefesh wants to access the sparks within the food.  Why the double expression?  The Sfas Emes (5656) adds אין ריבה אחר ריבה אלא למעט, the desire of the body is really just a cover up for the real desire for the meat which stems from the neshama. 

That is why the midrash brings the examples of going beyond the boundaries from Yosef becoming second to the king and Klal Yisoel obtaining wealth.  The midrash is highlighting that Klal Yisroel needs a bridge to connect, to extend the kedudha into the gashmiut of the world.  It is only because of that connection that one can elevate the sparks.  It is when one’s גבול is widened that one can elevate more. 

בנים אתם לה אלקיכם.  The Sfas Emes (5654 and 5664) says that the נשמה is the level of בן and the body is likened to an עבד. With that idea he explains the machlokes in KIddushin (36b) if we are considered בנים of Hashme even if we are not fulfilling his will.  A son is always a son, how can that level be lost?  The question is if the neshama still has dominion over the body for one who has sinned.  החכם עיניו בראשו, the wise man is guided by his neshama who's place is in the brain.  לא תשימו קרחה בין עיניכם למת, one should not lose focus of his mission because of the façade of the world which is called death.  The neshama comes to find the kedusha, to taste it from afar, not to be consumed by it. 

It is only by the mitzvah of עלייה לרגל, the end of the parsha,  where the Torah promises וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ י״י֣ אֱלקיך שלש פעמים בשנה (Shemos 34:24.)  Why is this promise in regard to this mitzvah?  The Sfas Emes Pesach (5639) says the eretz are the desires of a person (see Berashi Rabbah 5:8,) when one goes to be עולה לרגל it is an experience of  forgoing one's personal humdrum earthly concerns and one merits to come connect with Hashem.  לראות, one comes to see the the pnimious of the world.  With such a focus, with that vision, one looks to expand one's horizons of kedusha.  To see the ראה אני, to share in that vision. 

The Path To Blessing

The Targum Onkelus translates the first possuk of the parsha חֲזוֹ דַּאֲנָא יָהֵיב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין.  The Targum Yonason says .אמר משה נביא חמון דאנא סדר קדמיכון יומא דין בירכתא וחילופה.  Onkelus translates the word קללה literally as a curse while the Yonason translates it as the opposite (of beracha.)  Why does the Yonason deviate from the simple translation and why is there a deviation between the two Targumin? 

The Targum of Onkelus is written in the dark galut of Bavel where the pains and suffering of exile are all too clear.  In such an existence one feels the curses as curses.  The Yonason, written in Eretz Yisroel, was not experiencing the curses of goult in the most extreme form.  He is able to take a step back and understand that the curses are merely to bring a person closer to Hashem.  The curses are also berachot but they are perceived as klelalot because of the lack of ability of the recipient to take in such spiritual energy as discussed here. (Based upon Likutay Sichos volume 18 sicha 1.) 

The Midrash (4:1) says לִמְדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ לָמָּה אֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָא לְפִי שֶׁכָּתוּב (משלי ג, יא): מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. אַל תַּעַשׂ אֶת הַתּוֹכָחוֹת קוֹצִין קוֹצִין, אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אֶת כֻּלָּן.  The Shem Mishmuel brings from his father that one can't stop in the middle because the קללות are just the pathway to come to teshuva.  It is a long journey but one doesn't get off in the middle.  He adds that is the comparison to קוצין, small, insignificant pieces that have no point unto themselves.  The קללות are a חילוף of beracha which leads one to the beracha itself. 

More On Yirah

This post is a continuation of this one.  The Rambam delineates two types of yiras Hashem, one out of fear for punishment and one out of fear of Hashem because of his greatness.  In Sefer Hamitzvot the Rambam counts a mitzvah of fearing Hashem because of punishment but in the Laws of Teshuva (10:1) the Rambam is very critical of such an individual, וְאֶפְרשׁ מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה מֵהֶן כְּדֵי שֶׁאֶנָּצֵל מִן הַקְּלָלוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶכָּרֵת מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶת ה' עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה, שֶׁהָעוֹבֵד עַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹבֵד מִיִּרְאָה וְאֵינָהּ מַעֲלַת הַנְּבִיאִים וְלֹא מַעֲלַת הַחֲכָמִים. וְאֵין עוֹבְדִים ה' עַל דֶּרֶךְ זֶה אֶלָּא עַמֵּי הָאָרֶץ וְהַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתָן לַעֲבֹד מִיִּרְאָה עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיַעַבְדוּ מֵאַהֲבָה.  Is fearing Hashem because of punishment a mitzvah or a negative approach?  It appears from the Rambam that there are three levels of yirah.  The Rambam in the Laws of Teshuva is most critical of the lowest level, which is one who does not fear Hashem but fears punishment.  That is in essence just serving one's own interests and the Rambam views that in a negative light.  Above this, level two, is one who fears Hashem because He is a Great Being who meets out punishment.  That is what the Rambam is describing in Sefer Hamitzvot is the mitzvah.  The highest and third level is that which he describes in Yesoday Hatorah as one who feels a sense of  nothingness before G-d because of His Greatness. 

Where does the Rambam see these multiple dimensions to yirah?  Where does he see two levels in the fulfilment of the mitzvah?  The Rambam in Yesoday Hatorah (2:2) when he describes yirah does not describe it as its own entity but sandwiches it in a discussion of ahavat Hashem. וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי". וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים ח ד) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהילים ח ה) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ". וּלְפִי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲנִי מְבָאֵר כְּלָלִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֵׂה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פֶּתַח לַמֵּבִין לֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַהֲבָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.  The Rambam opens and closes his discussion with ahavah and puts in between the layers of ahavah a filler of yirah.  Why is it sandwiched in the middle?  It would seem the Rambam held that the level of yirah that is beyond the basic level of obligation is part an outgrowth of ahavah.  One may say that the Rambam felt that it is a natural outgrowth of ahavah.  The balance of ahavah and yirah is the balance of רצוא ושוב.  In this light we can understand the source of the Rambam.  I have seen some Achronim try to read it into the possuk of את-ה' אלוקיך תירא itself where we have the two expressions of the name of Hashem, יקוק and אלקים, the name of rachamim and din.  The name of din is the yirah of Hashem because of His capability to punish and the yirah of יקוק is that which stems from recognizing the exaltedness of Hashem.  However, I do prefer the interpretation that it is a reflection of two different parshiot.  In parshat Vaeschanan (6:12-15) the possuk of yirah is expressed in a form of Hashem's punishment הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־י״י֑ אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים את ה אלקיך תירא  וְאֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ לֹ֣א תֵֽלְכ֔וּן אַחֲרֵ֖י אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים מֵאֱלֹהֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבוֹתֵיכֶֽם כי קל קנא ה אלקיך בְּקִרְבֶּ֑ךָ פֶּן־יֶ֠חֱרֶ֠ה אַף־י״י֤  אלקיך בָּ֔ךְ וְהִשְׁמִ֣ידְךָ֔ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה.  However in Ekev (10:12-22) it describes yirah in the context of love of Hashem,  וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה י״י֣ אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־י״י֨ אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־י״י֣ אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ ...  רַ֧ק בַּאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק י״י֖ לְאַהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכׇּל־הָעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה ... אֶת־י״י֧ אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ ... ה֥וּא תְהִלָּתְךָ֖ וְה֣וּא אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה אִתְּךָ֗ אֶת־הַגְּדֹלֹ֤ת וְאֶת־הַנּֽוֹרָאֹת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶֽיךָ   From Vaeschanan the Rambam derives the level of fear described in Sefer Hamitzvot and from Ekev the Rambam derives the level of yirah which is an outgrowth of ahavah toward Hashem which is described in Ekev.  These are the two distinct forms of yirah. 

Main Pesukay D'zimra

One upon a time ago the blog cited from Rashi in Shabbos that the main parts of pesukay d'zimra are the first and third of the hallelujahs.  The question is why are those specifically singled out?  The Toras Avrahom in his mmamer of pisukay d'zimra gives an explanation of this Rashi.  He explains that most mizmorim sing the praises of Hashem.  The focus is on the greatness of G-d and how that is praiseworthy.  These mizmorim are unique because they do not focus on the greatness of G-d but rather on the greatness of man.  It is man who orders all of creation from the tiny ant to the celestial beings and the spiritual forces of angles and heavenly hosts to give praise to Hashem.  The last mizmor describes the arrangement of the shira, the various forms of instruments that should be employed in the symphony.  It is man's recognition of his lack of ability to sing praise to Hashem alone but rather he must use his control over the world to enlist everything in existence to come join in the orchestra of praise to Hashem that is the greatest pisukay d'zimra.  The understanding of the magnitude of the praise that must be given for the day to day miracles of nature that even כל הנשמה תהלל קה, for every נשימה one must praise Hashem.  That is the main avodah of pisukay d'zimra.  That is why Rashi calls these mizmorim specifically pisukay d'zimra for it is by man using his power to acknowledge his lack of ability to thank Hashem on his own that demonstrates the greatest hakarat hatov for the daily nissim.