Sacrifice Or Coming Closer

בראשונים יש כמה דרכים לבאר ענין וטעם קרבנות.  אנחנו ננסה לבאר נקודה אחת מב' דרכים.  דרך הרמב"ן הוא שע"י הקרבת הבהמה יראה המקריב כאילו הקריב חלבו ודמו לפני רבון העולמים.  ופירוש זה מתאים אם תרגום האנגלי של המלה קרבן ל .sacrifice ועיין בדברי אדמו"ר הזקן בלקו"ת בפרשנתו שביאר בדרך הרמב"ן את הפסוק אדם כי יקריב מכם דלכ' הול"ל אדם מכם כי יקריב?  ועוד צ"ב משהפסוק מתחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים תקריבו את קרבנכם?  וביאר כונת הפסוק הוא שאדם כי יקריב מכם, היינו מעצמכם, כשאדם מקריב את עצמו, את הנפש הבהמית שלו לפני ה' אזי יכולים כל אחד מישראל לקיים תקריבו את קרבנכם – להקריב קרבנות פיזי.  ובדרך זו הולך הספורנו שפ' אדם כי יקריב מכם כי יקריב מעצמכם "בוידוי דברים והכנעה" ומוסיף תבלין להדרשא מכם להוציא את המומר, זה לא סתם מיעוט, אלא שבאמת המומר חסר בהבאת עצמו, ה'מכם' בהקרבתו.  וכל דברים אלו הם לפי המהלך של הרמב"ן שהאדם יראה כאילו הוא מקריב את עצמו לפני ה'. 

אבל יש מהלך אחר במהר"ל (תפא"י פ"ע ועוד מקומות עיי"ש במהדורת ר' הרטמן שאסף כעמיר גרונה את המקומות,) וכן בר' הירש שביאר שקרבן מלשון קרב- לגשת אל ה'.  אין המבט על כפרת חטא האדם, על הלכלוך שבו, אלא על היכולת האדם לקרב אצל ה'.  ע"י הקרבן האדם שיסודו מעפר מחבר את עצמו אם הע"ס.  לכ' נראה שזה מבט יותר חיובי ויש לפנינו ב' דרכים, אחד רואה את החסרון שבאדם ואחד רואה את היכולת לקרב אל הקב"ה.  אבל י"ל שבאמת שני הדרכים כרוכין ביחד ואחד מגלה על חבירו.  שרק אם האדם מוכן ומזומן להקריב מעצמו, לשבר תואות הגופניות שלו, אז יוכל לקרב לה' יתברך.  מה שהרמב"ן פ' זה רק הקדמה לפ' של המהר"ל ור' הירש.  מתחילה צריך להקריב את עצמו, ורק אחר שאדם סותר כל הישות שלו אז הוא מוכן להיות קרוב אצל ה' יתב'.  

   

 אדמו"ר הזקן כותב בכמה מקומות לבאר לשון כורת ברית שלכ' הם מלים סותרים, ברית הוא חיבור וקישור אבל כריתות זה פירוד והפרדה?  וביאר, הדרך שאדם עושה קישור בין ב' הצדדים הוא ע"י שאחד נותן משהו מעצמו לחבירו וכן השני לחבירו.  לכן נמצא שהם צמודים תמיד משום שיש לכל אחד חלק מחבירו ממש.  הברית נעשה ע"י שכל אחד נותן מעצמו לחבירו, כל אחד מוכן למסור עצמו עבור חבירו.  כ"כ בקרבנות, מה שגורם ההתקרבות הוא שאדם מקריב עצמו לה'.  הוא משליך איזה חלק מהחיים שלו על האש לריח ניחוח אשה לה'.    

ובזה יש להבין למה פתח התורה מצות הקרבנות בעולת נדבה לכ' מתאים יותר להתחיל בקרבנות חובה?  אבל הן הן הדברים, שבקרבן נדבה אנחנו רואין יסוד הקרבנות כולן, שעל האדם לעשות יותר מחיובו לקרב אצמו אצל הקב"ה.  מוטל על האדם ליתן ממונו וגופו לה' ועי"ז נעשה קרוב אליו.  וכן מרמז רש"י בלשונו הקדוש, "בקרבנות נדבה דיבר הענין," היינו שענין ומהות הקרבנות הוא הנדיבות לב שיש בו היינו רצון האדם לנדוב לה' (עיין לקו"ש חי"ח שיחה ב'.)  

ויש להוסיף שבמשנת ר' הירש אין העלייה וקורבה בקרבן דין בגברא – האדם המקריב (כלשון הכת') אלא גם בחפצא של הבהמה.  הנה נודע שר' הירש נלחם בכל כחו כנגד הריפורמים המושחזים בגרמניא ואחת מטענות העיקריות שלהם הוא שמה לנו בצפייה לירושלים, לבית המקדש, לקרבנות, זה מעוד פרימיטיבי ואכזרי להקריב קרבנות ע"ג מזבח.  ור' הירש מוצא תשובה לזה בדברי התו"כ בדברי ר' יוסי שאומר בכל פרשת הקרבנות לא מוצאין שם אלקים אלא הקרבן הוא לשם יק'וק'.  מה התו"כ קמ"ל בזה, מה היסוד שרוצה ללמדנו?  (עיין ראב"ד וקרבן אהרן משכ' לבאר.)  ור' הירש ביאר שהכונה שאין קרבנות חובה מטעם שם אלקים, שם של מידת הדין, במחשבת רציחת בע"ח ואכזריות, אלא חובה משם של מידת הרחמים.  ע"י הקרבה יש לבהמה עלייה, הוא מוקטר לפני רבון העולמים לריח ניחוח.  זה לא מצוה של הריגה, זה נותן להבהמה חיים, יש לו רוח חדש, חיים נצחיים ע"י הקרבתו בקדושה.  יש בקרבן, בהבהמה עצמו קירבה לה' ע"י הקרבתו.  

יש א' זעירא בויקרא ללמד את הענוה של משה רבינו (עיין בבעה"ט.)  ולמה זה מרומז דוקא פה בריש ויקרא?  אומרים הבעלי מוסר שזה יסוד של קרבן שהאדם ימעט עצמו כלפי רבונו.  עיין סוטה ה: שמי שדעתו שפלה מעלה הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות שנא' זבחי אלקים רוח נשברה.  עיי"ש בחי' אגדות של מהר"ל שהסביר לפי דרכו שמי שיש לו ענוה נתקרב אצל הקב"ה.