האוה"ח
הקדוש (ריש פ' אחרי) שהובא והוסבר בחסידות (עיין לקו"ש ח"ג פ' אחרי) מבאר
שמיתת בני אהרן לא היה מפאת איזה חסרון ח"ו על אותן שנאמרו בקרבי אקדש אלא להיפך
מחמת מעלתם הם מתו. בגלל שהם רצו לקרב אצל
ה' לכן הכניסו פנימה אפי' שלא בצויי מאת הקב"ה. היו לנדב ואבהו כח גדול של 'רצוא,' השתוקוקות גדולה להגיע
עד המדרגה הגדולה ביותר. אבל באמת התשוקה
הזאת שהיה להם גופא היה חרב פיפיות בידם.
בודאי יש בזה מדרגה גדולה אבל מצד השני זה גופא היה החטא שלהם. חטא מלשון חסרון, הם חסרו יסוד גדול בעבודת ה'. הקב"ה אי"צ למלאכים שאין להם גוף
ועומדין תמיד בקדושה לעשות רצון בוראם, כבר יש לו הרבה מלאכים לשמשו. מה שרוצה הוא שאדם, האדם בגופו, בדמו ובשרו, יעבוד
את ה'. בודאי יש זמנים של עלייה, יש ימים טובים,
ימים קדושים שיש בהם עליית נשמה אבל אין התכלית שהנשמה יפרח מגוף האדם מחמת עלייתו אלא שהעלייה
יתן לו כח להמשיך בעבודתו גם בזמנים של 'שוב', כשאדם חוזר לארץ, כשיוצא מדביקותו, בזמניים הרגילים. והתכלית הוא עבודת ה' בתוך הגוף, ליתן אור של תורה ומצות בתוך גופו ובשרו. וזה היה החטא של נדב ואבהו, הם רצו כ"כ
לקרב אצלו יתב' עד שיצאו נשנתם מגופם. הם לא הכירו שיש צורך לשוב אחר הרצוא, שלא ישברו את הכלים של גופם. מרוב דביקתם
היה להם שבירת הכלים ולא יכלו גופם שוב להיות נרתיק לנשמותיהם.
ונראה בדרך
דרוש שיסוד זה מרומז בהפסוק גופא. (עיין
לקו"ש ח"לב פ' אחרי עוד ביאור בזה.) כ' בפסוק (ט:י) שמתו על שהקריבו אש זרה "אשר
לא צוה ה'." אדמו"ר הזקן בלקו"ת
פקודי דף ו עמ' ג ובתורה אור פ' שמות דף נב עמ' ג כ' של"ת הם במדרגה גדולה
ממצות עשה. לכן מ"ע אפשר לקיימו
ע"י מעשה משום שהאור שבו מיתפס ע"י כלי אבל ל"ת האור גדול כ"כ
שא"א להחזיק ע"י כלי של מעשה ולכן א"א לקיימו אלא בשלילה. וזהו כונת הפסוק ירמיה ב:ב לכתך אחרי במדבר בארץ
לא זרועה. האור הגדול ביותר זרוע ונטמן
דוקא ב'הלא', דוקא בהל"ת יש האור הגדול ביותר.
ולפ"ז נראה שזהו ביאור הכת' שנדב ואבהו הקריבו
אש אשר לא צוה, הם האחזו בדרגה של לא - אשר לא צוה ה' - שאין זה רצון ה' שהאדם ישאר בדרגה
גבוהה של לא - שיצא מהגוף שלו מחמת רוב
דביקות.
No comments:
Post a Comment