Soft Rebuke

The Malbim in Tehillim (8:2) says התוכחה הוא דרך וכוח בדברים. והיסור הוא ע"י יסורים, ואצל ה' לפעמים תהיה התוכחה גם כן ע"י יסורים, ואז בא להשיבו מרע בעתיד והיסור הוא על העבר, ורשמתי מקומותיהם ירמיה (י"ב י"ט). That is what it means הוכח תוכיח to give rebuke in a soft manner so that the message can be received.  The following is from the halacha yomit based upon the pesakim of  Rav Ovadyah. 

נאמר בספר משלי (פ"ט), "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". ופירוש הדברים, כי מי שהוא מתלוצץ מדברי התורה, אין טעם להוכיחו כלל בשום ענין, שהרי מתוך התוכחה יצא קלקול גדול יותר, שידבר סרה במוכיח ובדבריו. מה שאין כן כאשר מוכיח אדם את חבירו שהוא חכם, הרי החכם יבין מיד כי חבירו אינו חורש עליו רעה, אלא אדרבא, את טובתו הוא דורש, ויקבל את דבריו בסבר פנים יפות.

ובלאו הכי אמרו בתנא דבי אליהו, כי במה שאמרה תורה הוכח תוכיח את "עמיתך", באה למעט התורה את מי שאינו בכלל "עמיתך". ומי הוא זה אשר אינו בכלל "עמיתך", אלה הליצנים, והכסילים והרשעים, שאין חיוב להוכיחם כלל. וכמו שנאמר גם משלי פכ"ג) "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ", שהכסיל מרוב כסילותו הוא עיקש בדעתו, ואינו מוכן לקבל את האמת ממי שאמרה, כי אין לו פתיחות כלל לשמוע את חבירו, ואינו פוקח עיניו לראות, אולי חבירו צודק יותר בדבריו. וכמה מגדולי הפוסקים כתבו בפירוש, שאדם מישראל שהוא רשע ממש, והולך בדרך רעה במזיד בשאט נפש, אין להוכיחו כלל, שאינו בכלל "עמית" שצותה התורה להוכיחו. וכן פסק המשנה ברורה (ר"ס תר"ח), ועוד. (עיין יביע אומר ח"ב או"ח סט"ו).

ומכח הדברים הנ"ל, מבואר כי אין טעם כלל לזעוק בקריאות כל שהן כלפי מחללי שבת בפרהסיא, הנוסעים במכוניתם בשבת, שהרי בקריאות "שבת! שבת!" כנגדם לא מתקיימת מצות תוכחה, אם מפני שאינם מבינים כלל את דברי הזועק, ואם מפני שחונכו בדרך לא טובה, ועל כן לא השכילו להבין את חומרת הדבר של חילול שבת. וכל שכן אם הם אנשים יודעי תורה, ואף על פי כן הם מרשיעים ונוסעים בשבת, שבודאי אין חיוב כלל להוכיחם. והרי זה כמבואר. וכן היה מרן זצ"ל מורה תמיד בשיעוריו, שאין לזעוק "שבעס!" "שבעס" על הנוסעים בשבת, כי הנוסע כלל לא מבין לרוחו של המוכיח, ואדרבא, תוולד שנאה בלבו למוכיחים. והיה מרן זצ"ל רגיל להביא בזה את דברי הגאון מהר"ש אלגאזי בספר מעולפת ספירים, שאין איסור להחניף לרשע כשבאים לקרבו לתורה, וכל שכן שאין למחות בו בחוזקה, שמהתוכחה יווצר רק ריחוק.

ומעשה היה שהלך מרן זצ"ל בדרך ביום השבת, והתלווה אליו אחד מבניו שליט"א, והנה עצר על ידם נהג אחד, ושאל, סליחה, איך מגיעים למקום פלוני? בנו של מרן שראה את חוצפתו של הנהג, ששואל שאלה כזו את הרב, רתח בלבו, והשיב: תמשיך ישר, ואז תפנה שמאלה, ושוב שמאלה, ואז תגיע ישר לגהינם! כששמע כך מרן זצ"ל, הקפיד על הדברים, ואמר לבנו, כך לא נכון להתנהג! יש להוכיח בצורה נעימה בדרכי נועם. ובספר אביר הרועים חלק שני הבאנו עוד מדברי מרן זצ"ל בזה, והנהגתו הטובה אשר נהג, שקירב אלפים מישראל לתורה הקדושה, והכל בדרכי נועם ובדברי אהבה.

Two Paths

Rashi (10:31) says that Yisro elected not to stay and enter Eretz Yisroel because he was told that converts do not get a portion in Eretz Yisroel.  Would Yisro, who gave up so much turn back just over a piece of land?  And what was Moshe's request והיית לנו לעינים?  And why is the name חובב used to describe Yisro here? 

Rav Hirsch explains the usage of חובב for Yisro השורש ״חבב״, השכיח בלשון חכמים במובן של אהבה והערכה, נמצא בתנ״ך רק פעם אחת: ״אף חובב עמים על קדשיו בידך״ (דברים לג, ג). נראה ש״חבב״ קרוב ל״חוב״, שאף הוא שכיח בלשון חכמים ונמצא בתנ״ך רק פעם אחת: ״חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב״ (יחזקאל יח, ז). לפי זה ״חבב״ יורה על אהבה מחייבת ועל אהבה הנובעת מתחושת חובה. לפי זה, ״חוֹבָב״ (השווה הצורות ״שׁוֹבָב״, ״שׁוֹלָל״, ״עוֹלָל״, שכולם באים בלשון בלתי־פעילה) הוא אדם שאהבת ה׳ מחייבת אותו, אדם שחש שהוא מחוייב לה׳ על ידי אהבה זו.  This short few pessukim are describing a debate Yisro was having in which was better to serve and demonstrate his love for Hashem.  The Sifsay Kohan interprets והיית לנו לעינים that people would see Yisro came and joined the Jews and they would be encouraged to join as well.  Moshe was encouraging Yisro to join with Klal Yisroel so that people would see that it is possible and correct to leave all of one's stature and greatness behind and join those following Hashem.  However, Yisro understood that if he is not given a portion of land that means that is not his mission.  It is not his job to sit and let others see but he must go beck to the land of the heathens and encourage them to join his ways. There are those meant to live in Eretz Yisroel but there are those that must tread another path sharing their journey with the world around them. 

Want To Be Elevated

Why did Klal Yisroel complain about the issur arayot only after the man fell? 

Moshe Rabbenu says מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה.  What was he questioning, he knew Hashem could give them meat?  The Imrei Chayim explains that the tzaddik can only ask for the nation if he feels on some level some of the same need.  Moshe Rabbenu was so pure he did not find any iota of desire in him to ask this request from Hashem.  

The Malbim says here that the man was a spiritual food that only came down in a gashmi form because it is placed in this world.  However, one that wanted a gashmi pleasure would not be satiated by man.  That is why the people cried out for meat, they were missing the gashmi connection.  At this point when they realized that there were expected to grow into a role of total ruchniut they cried about the ariyot as well.  They wanted no part of such a life style.  Once there desires for gashmiut were opened, the floodgates opened.  Moshe Rabbenu could not connect to them on this level for he has far surpassed this not even eating on his journey to Sinai and separating from his wife. (See Mayan Beis Hashoavah.)  When a person strives toward ruchiut then then they can have a connection to Moshe and can be elevated slowly and surely but when one refuses and is afraid to be elevated, there is no hope. 

Hasidism

 

The Shibud Of Torah (שיעבודא דאורייתא)

 Harav Hagaon Shmuel Wolman Shlita

We find ourselves in the tashlumim days after Shavuos, as we reflect upon our aliyah from the Yom Tov and try to take it with us. It’s easy to be swept into the enthusiasm of Zman Mattan Toraseinu and, over the Yom Tov of Shavuos, renew our geshmak in Torah. But now we are tasked with finding ways to hold onto this enthusiasm. Most people are able to be יַעֲלֶה בְהַר ה', but the real test is: וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ — who can actually maintain that aliyah and keep it going throughout the year?

The chassidishe sefarim teach that the main avodah of Shavuos is not during the Yom Tov itself, but rather after the Yom Tov, through שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, taking all the inspiration and commitments back home with us.

I would like to share a fundamental insight that can shed light on our entire approach to limud haTorah.

Parashas Nasso discusses the responsibility of the Levi’im to transport the Mishkan, and the Torah tells us that although most of the Mishkan was transported using wagons, the aron had to be carried on the shoulders of the children of Kehas, as the passuk says: בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ. The Gemara (Sotah 35a) tells us that Dovid Hamelech erred and transported the aron on a carriage, and the Gemara explains that this was a reaction to Dovid’s referring to Torah as zemiros, as he says, in Tehillim: זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי. Dovid Hamelech was describing how, in his most vulnerable moments, when he was running away from his enemies, the Torah was like zemiros that provided comfort.

He was faulted for this, however, as the Gemara quotes the Eibishter as saying:

 דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו.

Clearly, there was something fundamentally wrong with Dovid referring to divrei Torah as zemiros, for as a result Hakadosh Baruch Hu made him err in the halachah of בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ, which even cheder boys know.

This Gemara is puzzling on several counts. First of all, what’s so bad about calling Torah zemiros? Isn’t it praiseworthy to highlight the Torah’s ability to bring comfort and solace to a person’s unsettled frame of mind? Furthermore, why did Hakadosh Baruch Hu respond by causing Dovid to forget the halachah of בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ? How is that middah kneged middah? And lastly, why does the Gemara emphasize that Dovid was made to forget something that even tinokos shel beis rabban know?

It is possible that Chazal are teaching us a very important lesson regarding our approach to limud haTorah. Often, when we observe great talmidei chachamim, we see their incredible ahavas haTorah, and how they view Torah as the most exciting occupation in the world. They could literally “lick” a Tosafos — that’s how intensely they enjoy the sweetness of Torah. Upon seeing this, we think to ourselves: That’s what it’s all about! It’s about cheshkas haTorah! And we understand that if we, too, would enjoy Torah so deeply and make it our most exciting pursuit, then automatically we will do nothing but learn all day and night. That, we assume, is the secret to our relationship with Torah: Just love it and everything else will follow.

The Ponovezher Rav famously pointed out that we find two very distinct references to Torah — one passuk says:  וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, and another passuk says: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה. The first passuk very much stresses the shirah aspect of Torah — the sweetness, the longing. And that is a vital element in our relationship with Torah — we need to feel desire to learn, we need to open a blatt Gemara because we are thirsty and we can’t wait to enjoy a geshmakeh Tosafos. We need to get intoxicated from R' Chaim Brisker’s two dinim and taste the depth of a Sfas Emes.

But we cannot forget that there’s another dynamic in our relationship with the Torah that’s just as vital, and that is the other passuk: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה. This refers to the mandate to learn Torah, the shibud to Torah, the requirement to learn that does not hinge on our geshmak in Torah. We need to learn even when we are not in the mood. Even when the sugya seems too hard, or we have a hard time relating to it, or we’re distracted by a different shirah, we need to continue to learn because of the obligation: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה.

This idea can be confusing, for when we see gedolei Yisrael’s overarching ahavas haTorah, we can easily conclude that this is the secret of how they reached their madreigah in Torah. And the storybooks often stress that aspect, which typically comes along with spectacular stories. But truth be told, it’s only half the story. The other half is no less pivotal, and that is the steadfast commitment to learn every possible moment, with consistency and devotion that are independent of one’s ahavas haTorah.

The Ponovezher Rav teaches us that Torah is far more than a mitzvah — it is a relationship, and as such it follows the pattern of every relationship, in the sense that it requires passion and commitment.

There’s no question that Torah is geshmak and can have a tremendous impact on a person, lifting his spirits and invigorating his mood — and that is what Dovid Hamelech expressed when he said: זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי. Dovid was describing this aspect of Torah that provided that pick-me-up feeling in his most trying and vulnerable moments. Evidently, however, Hakadosh Baruch Hu felt that Dovid Hamelech’s description intimated that Torah is nothing more than an alcoholic’s bottle, as though we learn Torah solely for the pleasure and comfort that it provides.

Although this is indeed an element of Torah, it is a grave error to limit Torah to that alone and forget the fundamental aspect of our shibud to the Torah. Torah is so much more than a geshmakeh pastime that provides intellectual stimulation; Torah requires tremendous commitment and total subordination, both in our willingness to devote every free moment to it and in our making every effort to understand its wisdom.

Hakadosh Baruch Hu’s rebuke to Dovid Hamelech was: Have you reduced Torah to a geshmakeh song? Torah is the pinnacle of chochmos, and a person needs to muster every ounce of mental effort to both understand the Torah and maintain the relentless consistency that limud haTorah requires.

Middah kneged middah, Hakadosh Baruch Hu made Dovid Hamelech err in this very aspect of Torah, by allowing the aron to be transported in a wagon as opposed to on people’s shoulders. The message was that the aron, which represents Torah, is not just a geshmakeh thing that we take along with us; it’s something that we need to carry on our shoulders. We need to undertake the responsibility of Torah and carry its weight on our shoulders.

We can now understand why Dovid was made to err in something that even tinokos shel beis rabban know. The point was not to shame Dovid by showing that he was missing something that was obvious even to little children, but rather to drive home the essence of what he was missing. After years of learning Torah, a person can become very attached to Torah, experiencing such excitement and geshmak in Torah that he can lose sight of the other, fundamental aspect of Torah. Hakadosh Baruch Hu’s message to Dovid Hamelech was: Yes, you have reached an unusual madreigah of geshmak in learning, and you relate to Torah as your favorite pursuit that keeps you afloat — but your shibud and achrayus to Torah is lacking. You’re missing the aspect that even a cheder yingel understands, for while the cheder yingel has not yet reached true ahavah and cheshkas haTorah, he does understand the shibud aspect of Torah: that he needs to go to school, that he needs to sit in class and learn until the bell rings even if he has no cheshek.

That was Hakadosh Baruch Hu’s message to Dovid: Yes, you love Torah, and it’s your song, it’s the lyrics that carry you through your life. But what about your chashivus for the shibud of Torah, which is symbolized by the aron needing to be carried as a perpetual load on your shoulders? This is a concept that even a child relates to, and that is why Dovid was made to err in this halachah specifically.

There’s a critical lesson here that can greatly alter our approach to limud haTorah. On some days, ahavas haTorah will motivate us to learn; in fact, our sheer longing for Torah might propel us to learn even when other responsibilities, such as parnassah or tzorchei tzibbur, might exempt us. But we can never rely on that motivation alone and reduce Torah to a geshmakeh activity that we engage in when we can enjoy it. Rather, like every other relationship, Torah needs to come with loyalty, faithfulness, and dedication even when we don’t specifically feel the geshmak, and even with it is competing with other distractions.

As we try to take our Shavuos hisorerus with us, we must remember that there are two distinct aspects to our limud haTorah, both of which are equally crucial to forging a healthy and complete relationship with the Torah, which will, in turn, create a real dveikus in the Torah’s Giver.

Merry Band

There is a vort from the Vishnitzer (Emrei Chayim) on the possuk צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש  that when there is a gathering, צוותא conducted properly with צהלה ורנה then all tumut of the soul are able to be washed away. 

The parsha starts נשא את ראש בני גרשון גם הם.  Why are they secondary and why is נשיאת ראש mentioned by Kehas and Garshon but not Merrari? In light of this vort we can explain.  The word Garshon means those that are divorced, driven out.  That's why they carry the outer parts of the mishkan, the יריעות.  They can also be elevated by joining in, גם הם to the Kehas, those that are gathered close to Hashem ,carrying the vessels of the Mikdash.  However, that is provided that they are willing to come and join in a joyous manner.  That that are bitter, Merari, they will not be able to be raised for they can't join in the simcha of the merry band.  

Small Deeds Big Heart

 The Gemorah in Berachot (20a) says דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה.  What does the fact that we say birchat hamazon on a minimal amount have to do with G-d giving us special favor?  And if its just because we go above and beyond the regular rules, pick any rabbinic enactment, why specifically this one?  And how is it an answer to the contradiction? 

Rav Simcha Bunim explains: 

The Sfas Emes (5631) gives a different interpretation to this vort from Rav Simcha Bunim.

The Arizal teaches כי על כל מוציא פי ה יחיה האדם that it is the nitzutz elokus in the food that gives a person satiation.  When we recognize that it is not the food that satiates us rather the G-dliness then one can say birchat hamazon on a morsel of food.  By focusing on the ruchni part of the food, we show that we are not focused on the small, insignificant, gashmi part of the food but we appreciate all that Hashem gives us.  In the same vein, Hashem looks at our small actions as being significant as well.  What is important is not measured by the only relative small amounts of deeds one may have amassed but instead on the fact that a person desires to come close to Hashem.  It is not that we are favored but are deeds are measured by the size of our heart.

Bichas Kohanim Of Auschwitz

I heard this story in a shiur I was listening to this week. I can only find it written up in Hebrew, so you will have to make through the Hebrew.

את הסיפור הביא אחד משליחי חב"ד בארה"ב שמכהן כרב בית כנסת גדול ופעיל.

בשעת תפילות שחרית, הוא שם לב שאחד המתפללים (ניצול שואה) עוזב את בית הכנסת כל פעם לפני 'ברכת כהנים'. הדבר עורר את תשומת ליבו והוא החליט לברר את העניין עם אותו מתפלל. עלה בדעתו להזמין את אותו מתפלל לסעודת החג בביתו. וכך הוא עשה.

בתחילת תפילה החג, הרב ניגש אליו והזמין אותו לסעודת החג שתיערך בביתו לאחר התפילה. אך גם הפעם,  להפתעתו, קצת לפני ברכת כהנים – היהודי הנ"ל מקפל את טליתו ויוצא מבית הכנסת. הרב הרגיש תחושת החמצה וחשב שהלה עזב את בית הכנסת והלך לביתו. עם סיום בתפילה כשהרב יצא מבית הכנסת,  הוא ראה לתדהמתו את אותו יהודי עומד וממתין בפינת הרחוב. באותו רגע הוא הבין שמשהו בטח מסתתר פה... הוא ניגש אליו וברכו בברכת חג שמח, ושניהם צעדו יחד לבית הרב. לאחר שהם סעדו את ליבם, והלבבות נפתחו, העיז הרב ושאל הרב את אורחו: "מדוע אתה מקפיד תמיד לצאת מבית הכנסת לפני ברכת כהנים?".

האורח החוויר. ניכר עליו שהוא נתון בסערת רגשות. עברו כמה דקות, וכשהוא מעט נרגע הוא החל בסיפורו: "אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד", סיפור מצמרר:"בזמן השואה, הייתי באושוויץ. חיינו 800 אנשים בצריף אחד. היינו ישנים 8 אנשים דחוסים על דרגש עץ משופע, בלי שירותים ומקלחת; קצבת האוכל היתה 300 גרם לחם יבש ליום, ולפעמים מרק מקליפות תפו"א. 

אחד האסירים בצריף היה יהודי מיוחד שהחזיק נפשית את כולנו. כולם קראו לו "הרב של המחנה". הוא אהב את כולנו ועודד אותנו. כמעט בכל יום הוא היה יושב ומקשיב לצרותם של האסירים וחיבק אותם מכל הלב.

ערב אחד, הרב נכנס לצריף ואמר: "בעוד שבועיים חג הפסח, אנחנו חייבים לחגוג את ליל הסדר. צריך להשיג מצה שמורה. שכול אחד יפתח את העיניים ואת הלב, ויחפש דרך להשיג מצה כשרה לקיים בה את המצווה".

ניגש אליו אחד האסירים, שהיה משרת בניקיון וסדר בדירתו של נאצי, מפקד המחנה, והציע את עזרתו. הוא סיפר שבשעות הצהריים המפקד עולה לישון, ומאותה עת הוא יכול להשתמש בתנור שבמטבח בכדי לאפות מצות. הרב התרגש מאוד, ובקצרה הסביר ליהודי כיצד להכשיר את התנור ולאפות את המצות. המשרת פחד פחד-מוות מהרעיון המסוכן, אבל בסוף הסכים. בתוך כמה ימים הוא חזר בלילה לצריף כשהוא מחביא אצלו שתי מצות כשרות!

ערב פסח. אחרי מסדר ערב התיישבנו כולנו על הרצפה והתחלנו בעריכת הסדר. הרב קרא את ההגדה בעל פה, ואנחנו הצטרפנו אליו. לאחר מכן הרב חילק חתיכת קטנה של מצה לכול אחד מ-800 האסירים. בין כולנו היתה התעוררת בלתי נתפסת. "מרור" היה בשפע כל השנה... "ארבע כוסות" של יין לא היו, אבל דמעות שתינו לרוב. אולם באותו הלילה זכינו לאכול מצה שמורה, כאן באושוויץ.

לפתע דלת הצריף נפרצה והנאצים יימח שמם נכנסו פנימה, כשהם רואים 800 יהודים יושבים על הרצפה ביחד. תוך רגע כולנו קפצנו ונעמדנו לצד הדרגש. הנאצי הראשי הוציא אקדח, תפס את היהודי הראשון שלידו, הצמיד לו את האקדח לראש, וצעק: "מי ארגן את כל הכינוס הזה? אם לא תגיד מיד – אני הורג אותך!"...אותו יהודי סירב להסגיר את "הרב", והנאצי המשיך לצעוק – "אני אהרוג את כולם, אחד-אחד, עד שאדע מי אחראי לזה!"..."הרב" נעמד באמצע השביל שבין הדרגשים, מול הנאצי, הוא קרע את חולצתו, חשף את ליבו, ופנה לנאצי: "הנה, זה הלב שלי, אני ארגנתי את הכול. אני אשם, הרוג אותי."

הנאצי פסע לעברו כשהוא מכוון את אקדחו אל ליבו של הרב, ובשנייה לפני שהוא סוחט את ההדק, הוא נעצר ומתחיל לחייך חיוך שטני. אנחנו כבר ידענו שמשהו אכזרי יותר עומד לקרות. הנאצי פתח ואמר: "אני לא אהרוג אותך ככה סתם. מחר נאסוף את כל המחנה, נעמיד במה גדולה, ואני אספר לכולם מה עשית, ורק אז אהרוג אותך"...

למחרת כך היה. אספו את כולם, הנאצי סיפר על "החטא" של הרב, והצמיד את אקדחו למצחו. בשניות האחרונות לחייו, הרים הרב את היד וביקש "זכות אחרונה", בקשה אחת לפני הוצאתו להורג.

"בקשה? מה אתה רוצה?" שואל הנאצי בלעג ארסי. "לחם? מרק? בשר?"

"לא", עונה היהודי. "אינני רוצה לא מים ולא בשר ולא לחם או מרק. אני רוצה לתת משהו לאלפי האחים שלי כאן. אני אוהב אותם, אני כהן ואני רוצה לתת להם ברכת כהנים"...

הרב הרים את שתי הידיים, מעמיד אותן בצורה המפורסמת, ומתחיל לברך ברכת כהנים: "יברכך ה'... וישמרך.." את השקט ששרר בין האסירים אפשר היה לחתוך בסכין. היה זה מחזה נורא ומחריד. אלפי יהודים עומדים מורכנים, מורידים את העיניים לארץ, וים של דמעות נשפך... זה היה בכי בלי קול. האדמה הספוגה בדם היתה עכשיו רטובה מדמעות מלוחות רותחות.

"אחרי השחרור מאושוויץ נסעתי לאמריקה", סיים היהודי את הסיפור המצמרר. "עזבתי את היהדות לגמרי, חיפשתי לברוח מהכל. רציתי להתבולל, להתחתן עם מישהי לא יהודייה. אבל המחזה של אותה ברכת כהנים עמד מול עיניי, ופשוט לא יכולתי לעשות את זה... התחתנתי עם אישה יהודייה ונולדו לנו ילדים. רציתי לשלוח אותם ללמוד בבית ספר לא יהודי, אבל הדמות של היהודי, הרב הכהן מאושוויץ עמדה מול עיניי, ופשוט לא יכולתי לעשות את זה... שלחתי אותם לבית ספר יהודי".

"אתה מבין למה בברכת כהנים אני יוצא החוצה?" שאל היהודי את שליח חב"ד. "אני לא רוצה לאבד את הזיכרון של אותה ברכת כהנים של אושוויץ". אני רוצה לא לשכוח אותה, שתישאר חרוטה בליבי לעולמי עד... אני לא רוצה להחליף אותו בשום ברכת כהנים אחרת".

Ask For Torah

 Gemorah Berachot (50a) with translation from Sefaria (which is Steinsaltz.) 

וּמִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אָדָם נִיכָּר אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אִם לָאו. כֵּיצַד? רַבִּי אוֹמֵר: ״וּבְטוּבוֹ״ — הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם, ״וּמִטּוּבוֹ״ — הֲרֵי זֶה בּוּר.

And the Gemara says: As a rule, from the style of one’s blessings it is obvious whether or not he is a Torah scholar. How so? For example, Rabbi Yehuda HaNasi says: In a zimmun, one who recites: Blessed be the One from Whose food we have eaten and by Whose goodness we live, he is a Torah scholar. However, one who recites: Blessed be the One from Whose food we have eaten and from Whose goodness we live, he is an ignoramus, as that expression insinuates that only some of God’s goodness was bestowed upon him, which is tantamount to a denial of God’s loving-kindness.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: וְהָכְתִיב: ״וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ (אֶת) בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם״! — בִּשְׁאֵלָה שָׁאנֵי.

Abaye said to Rav Dimi: Isn’t it written that King David articulated his prayer in that manner: “Be pleased, therefore, to bless Your servant’s house, that it abide before You forever; for You, Lord God, have spoken. And from Your blessing may Your servant’s house be blessed forever” (II Samuel 7:29). David said: From Your blessing. The Gemara answers: In a case of request it is different, as it is inappropriate to demand the full bounty of God’s blessing.

 בִּשְׁאֵלָה נָמֵי, הָכְתִיב: ״הַרְחֶב פִּיךְ וַאֲמַלְּאֵהוּ״! — הַהוּא, בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.

The Gemara answers: In a case of request it is different, as it is inappropriate to demand the full bounty of God’s blessing. The Gemara questions this: In a case of request, too, is it not written that a request for the full bounty of God’s blessing is granted: “Open your mouth wide, that I will fill it” (Psalms 81:11)? What one receives corresponds to what he requests. The Gemara answered: That verse is written with regard to matters of Torah, where it is wholly appropriate to make excessive requests.

The Maharsha asks if the possuk is referring to divrei Torah what does it have to do with the beginning of the possuk אנכי ה' אלקיך הַֽ֭מַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם, what does the fact that G-d took us out of Egypt have to do with asking to be able to understand Torah?  And why does the possuk use the word המעלך instead of the usual word המוציאך? 

Rav Aharon Kotlor writes (Mishnas Rav Aharom mussar volume 1pg. 69-70) 

A person has to have the desire and the yearning to excel and grow in Torah.  But how can one reach  a level to have such desires?  

Klal Yisroel were immersed in the tumah of Egypt.  Yet, fifty days later they were accepting the Torah.  How was that possible?  At the end of Arvei Pesachim the Ran brings a midrash that Klal Yisroel in the days between leaving Egypt and Mattan Torah counted the days with great joy and excitement that they were going to receive the Torah.  Because Klal Yisroel experienced such a shocking and life changing experience and they were exposed to such revelation of G-d's presence, they were aroused to recognize their need for Torah.  המעלך מארץ מצרים, can also be understood as מילוי חסרון, there was a recognition that without Torah there was something lacking in their lives.  When one has such a recognition, and truly realizes that Torah is important to them then  Hashem gives one the ability to rise up and grasp Torah.  That is the peshat אנכי ה' אלקיך הַֽ֭מַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב פִּיךְ וַאֲמַלְּאֵהוּ, just as Hashem was able to be מעלה, to raise Klal Yisroel up from their lowly depths to be able to receive the Torah, so too one who experiences that same yearning for Torah that Klal Yisroel had as they left Egypt and truly asks for Torah because they feel they need it, their prayers will be answered (based upon Yareach L'Moadim and a shmuz from R' Elefant.)  That is why Shavuot is called Shavuot - weeks.  Why is it not called Mattan Torah day as we say in the prayers?  Because it is the weeks of yearning that prepare one to truly daven to able to merit to study and understand Torah.

Every One Counts

Why do we have almost an entire parsha devoted to the counting of Kal Yisroel?  Rashi notes that this is the third time a census is being taken but yet this is the first time they are counted as the יֹצֵ֥א צָבָ֖א, why is that designation mentioned only in this count? Rav Elchonon Sorotzkin explains before the building of the mishkan there was a nation of Klal Yisroel that was a collage of many people.  Only after the Mishkan was built was the entire nation each one as an individual chosen.  Each individual has their own relationship with Hashem.  That is why in this week's parsha it uses the title of יוצא צבא because every one is a member in the legions of Hashem.

Har Sinai And Har Hamoria

 From the sefer מחלוקת סאנז וסדיגורה Ch. 1.

Torah And Arayot

The Rambam at the end of the Laws of Issuray Biah says גְּדוֹלָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ יַפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בַּחָכְמָה שֶׁאֵין מַחְשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה. וּבַחָכְמָה הוּא אוֹמֵר (משלי ה יט) "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֵּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד":  What is the connection between learning Torah to separate one's thoughts from עריות, how does an obsession with Torah protect one?  The חבצלת השרון cites from Rav Moshe Shapiro that the Zohar Nealam (Toldot 138a) says רבי יצחק ברבי יוסי הוה אתי מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי יהודה, אמר ליה רבי יצחק, תאמר דחבירנא חכימי מתניתא, אתערו להאי עניינא, דיצר הרע יתנשי מן עלמא, בר ההיא שעתא לזיווגא, אמר ליה חייך הכי אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי,.  The yetzer for עריות  is necessary to have a gishmak in Torah.  It stems from the same source and therefore when one uses up that yetzer for Torah the desire for ערוה is mitigated. With this idea he explains the Gemorah in Bava Metzia (84a) that Rav Yochanan told Resh Lakish that his great strength should be used for Torah.  What did he see in Resh Lakish that brought out this comment?  And why did Resh Lakish jump into the water after Rav Yochanan?  He suggests that the Gemorah says Rebbe Yochanan was very handsome and perhaps Resh Lakish thought he was a woman (and hence jumped after him.)  When Rav Yochanan saw this super human effort that Resh Lakish had to run after him he said that such power could be used for Torah.  What is this connection between the yetzer of עריות and the desire for Torah?  Why do the two go hand in hand? 

The Gemorah in Chagigah (11a) says עריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם.  Why is there such a strong desire for עריות?  The Zohar says (see Zohar Ha'azinu 296a and Yebamot 62b) that a person without a woman is half a person.  A person only becomes complete with a woman.  The tremendous desire to עריות is the desire for a person to become whole ,to become complete.  The same shoresh is the desire for Torah.  As discussed previously, a person is only completed with Torah.  Without Torah, man is not much more than a advanced chimpanzee (we share about 98-99% of the same DNA.)  It is Torah that makes man an elevated being.  It is the same desire for completion that spurs man toward Torah or עריות.  By learning Torah one finds that drive satiated and does not need to be left searching for עריות.

Havdalah

The Yerushalmi in Sotah (34a) according to the understanding of the Ridvaz asks that leaving the shemittah year should require havdalah to enter the non shemmitah year.  The Gemorah answers that since the year ends by entering into Rosh Hashana and one says havdalah המבדיל בין קדש לחול after Rsoh Hashana it covers the havdalah of shemittah.  Rav Yaakov Yafin (in Zechor L'Avrohom in memory of his father, ) proves from this Yerushalmi that havdalah is a general din to differentiate between kedusha and chol, not a specific din in the Laws of Shabbos (see Magid Mishne Ch. 29 of Shabbos.)  

Become Angelic

 The Gemorah in Rosh Hashana (16a) says תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא... וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָבִיאוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּירוֹת הָאִילָן.  How is wheat considered a fruit?  Rashi says ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (דף ע:) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה:  It still begs the question, if the pont is to offer fruits to get a beracha in fruits why not bring a fruit offering like bikkurim why bring specifically wheat and have to say it is also a fruit? Rav Tzadok (Tu B'shevat 2) explains  וז"ש (ר"ה טז.) הביאו שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ופירש רש"י דאזלא כמ"ד עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה ואמרנו דלכולי עלמא קודם הקלקול היה החטה מין פרי שהיה מוציא גלוסקאות כמו לעתיד דלא פליגי כמ"ש בתקו"ז. אך צריך להבין מה נ"מ שהיה חטה מן אין קודם הקלקול כיון שבזמה"ז אחר הקלקול אינו מין אילן ומה שייך הביאו שתי הלחם שיתברכו פירות האילן. אכן בעצרת זמן מתן לוחות ראשונות שיתברכו פירות האילן. אכן בעצרת זמן מתן לוחות ראשונות נתקן כל הפגם שיהיה כמו קודם הקלקול רק עץ החיים. ועל כן בא המצוה להקריב בעצרת שתי הלחם חמץ שאז מופיע הזמן שיוכלו לתקן כל הפגם שאף השאור שבעיסה יהיה טוב מאד ובבית המקדש היה מופיע בכל עצרת אור זה דמתן תורה שיוכלו לתקן כל הפגם עד"ש (זח"ב קפו א) דלית נהורא וכו'. ולכן השתי הלחם שהקריבו בעצרת בבית המקדש חטה זה מין פירות אילן היה כמו שהיה החטה קודם הקלקול לכו"ע כאמור. 

Before the sin man was totally perfect and had no distractions within him that steered him away from the correct thing.  In that state there was no need for man to work to produce bread, the bread grew like an apple.  Just as man was perfect, bread (which represents the needs of mankind,) was also perfect. After the sin, when there was an ערבוב of טוב ורע the bread also needs to be refined and produced through multiple steps of removing all the impurities until one is able to produce a loaf from the wheat.  At Mattan Torah Klal Yisroel was elevated to the state of man before the sin (see for ex. Avodah Zarah 5a.)  That level was not sustained to the sin of the עגל.  However, there is an imprint of that level which is felt on Shavuot in the Mikdash and that is why the offering is wheat. 

The Chazon Eish wries in a letter (volume 1 #13) ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעיניים כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך, הגר עם בני תמותה, וחי חיי אצילות ומרומם על כל ברכה ותהילה.  How is a לומד תורה like a מלאך? The Gemorah in Bava Bathra (164b) says אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכׇל יוֹם הִרְהוּר עֲבֵירָה וְעִיּוּן תְּפִלָּה.  If everyone sins every day in theses areas how can a person be held accountable, what could one do to avoid these sins? The Maharsha says that an אדם can't avoid these sins but it is one's job to strive to be a מלאך and then one will not be caught up in these sins (עיי"ש דבריו נפלאין.)  How can a mere mortal be like a מלאך?  The sins come about because one is caught up in the בלבול of the טוב ורע as opposed to the מלאך that sees everything clearly.  The Gemorah in Shabbat (129b) says  יוֹמָא (טָבָא) דַעֲצַרְתָּא, דְּנָפֵיק בֵּיהּ זִיקָא וּשְׁמֵיהּ ״טָבוֹחַ״, דְּאִי לָא קַבִּלוּ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה הֲוָה טָבַח לְהוּ לְבִשְׂרַיְיהוּ וְלִדְמַיְיהוּ.  A spirit called טבוח came to kill if the Torah was not accepted.  The Maharsha in Sanhedrin (43b) asks why is the spirit called טבוח, it should be called טובח for it comes to kill?  He answers that Klal Yisroel by accepting the Torah killed the yetzer harah and hence it is dubbed טבוח.  When one conquers their yeter harah, when the רע is removed then everything is clear and a person is like a מלאך.  That is how Klal Yisroel were elevated to say נעשה ונשמה, רז שמלאכי השרת משתמשים בו.  That is what the Chazon Eish wrote that a לומד תורה engages in killing the ytzer harah and that elevates one to be a מלאך free from the sins of אדם.  Such a person who takes the lesson of Shavuot and lives with it throughout the year has a מעין of man before the sin.  Hence, ר' נחוניה בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ (Avot 3:5) for such a person is not משעובד to the tremendous יגיעה of making bread for he has purified himself to be elevated above the husks and stalks in life. 

Makdish A Baal Mum And Temurah

The Rambam Issuray Mizbaoch (1:2) rules if one is makdish a baal mum to the mizbaoch one gets lashes, "וְכָל הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מוּם לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְלוֹקֶה עַל הֶקְדֵּשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כ) "כּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְמַקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין אֲפִלּוּ הִקְדִּישׁוֹ לִדְמֵי [נְסָכִים] לוֹקֶה שֶׁבִּזְיוֹן קָדָשִׁים הוּא:  This depends on the girsa in the Genmorah Temurah 7a.  The Chinuch (#285) asks why should there be malkos if its a lav that does not have an action.  He answers that the Rambam held it is like the lav of temurah that one gets lashes for violating it since they are both lavin about hekdesh.   The Minchas Chinuch explains the Chinuch means that the speech that that causes the acvtion is considered an action like the Geomrah says in Temurah (3a.)  The difficulty (as the M.C. himself notes,) is that the Rambam does not rule that there are lashes for violating temurah because his words create an effect rather he says it is a kabbalah of the sages (Temurah 1:1) "מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהּ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ חוּץ מִנִּשְׁבָּע וּמֵמִיר וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בְּשֵׁם. שְׁלֹשָׁה לָאוִין אֵלּוּ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן מַעֲשֶׂה כְּלָל וְלוֹקִין עֲלֵיהֶן."  If that is the case, there is no comparison to the case of being makdish a baal mum to the mizbaoch?  As mentioned in the past, the Rambam doesn't disagree with the logic that if one's speech causes an action there is lashes, the Rambam just held that is not applicable by temurah.  The Rambam held the lav of temurah is not causing the kedusha to become attached to the second animal, it is to attempt to remove the kedusha from the first animal.  The fact that the second animal becomes kadosh is not because of his actions its because of the גזירת הכתוב.  That is why the Rambam does not understand that temurah is considered that his words are causing an action, for they are not causing the chalos kedusha.  However, by makdish baal mum the Rambam can indeed agree that the dibbur is considered an action.

What is bothering me is that the language of the Chinuvh does not sound like the M.C.'s understanding.  He never mentions בדיבוריה קעביד מעשה and just seems to draw a hekesh between two different lavin of hekdesh.   But why would we compare them, if there is a specific kabbalah that temurah gets leshes even though there is no action how would that carry over to being makdish a baal mum? 

Mirrer Mashgiach

The Mirrer Mashgiach about what happened in Meron, a number of those that passed were learning in the Mir. 

המשגיח הגאון הרב בנימין פינקל שליטא 

נחפשה דרכנו ונחקורה

דברים שנאמרו בישיבה הקד' בשעת חימום בהישמע דבר האסון

המצב זועק, לא צריך הרבה הקדמות, אני לא רוצה להגיד עכשיו עצות, אלא ללמוד עם הציבור יחד את הסוגיא.

יש מושג ללמוד סוגיא, תוס' מביאים וא"ת, לכאורה מה המקום לשאול וא"ת הרי כך כתוב ומה יש לשאול, אלא מה הפשט מתי מותר ומתי אסור לשאול, והענין הוא שאם אתה שואל שאלה מה הקב"ה רוצה ממני, מה עלי לעשות או שאתה רוצה להבין סוגיא זה בסדר, אבל חלילה אם אחד שואל שאלה שהוא לא מבין והוא בא בטרוניה, ה' ישמור, זה כבר נורא ואיום, כשאדם מקבל בתמימות מה שהקב"ה עושה אז אפשר להבין גם את הסוגיא מה מונח כאן מה רוצים מאיתנו אבל זה רק אחרי שמקבלים בלי הרהור את מה שהקב"ה עושה.אז עכשיו נדבר כמו שלומדים סוגיא כדי להבין מה קרה.

יש כאלו שאומרים שלא צריך להבין כלום, יש הנהגה מאת הקב"ה וזה מה שצריך לקבל בלי להבין, אבל אם אדם רוצה ללמוד הנהגה מה להתחזק ממה שקרה לכאורה יש מקום ללמוד ולהבין,רבי נחמן ליבוביץ שליט"א סיפר לי, שכשהם ישבו שבעה על אביו שלא היה זקן, גאון הדור רבי משה פיינשטיין זצ"ל הגיע לנחם ואמר להם, הקב"ה לא רצה שתדעו למה, ואתם רוצים לדעת, אבל בסתמא א"א להשוות למצב של טרגדיות, שצריך לדעת מה רוצים מאתנו ולהבין את הסוגיא.

הגאון ר' אברהם חיים פינקוס זצ"ל היה אדם גדול זקן ויושב בישיבה, אביו של הגאון הצדיק המפורסם רבי שמשון זצ"ל, ובאותו לילה שחור שרבי שמשון אשתו ובתו נהרגו, (זה היה ליל בדיקת חמץ מוקדם כמו השנה, וההלוויה הייתה בישיבת תורה אור), הוא הרעיד את הציבור בשעת ההלוויה ואמר, אני לומד סוגיא בגמ' ולפעמים אני לא מבין את הסוגיא, אז מי לא בסדר אני או הסוגיא, וודאי שהסוגיא היא סוגיא רק שאני יש לי בעיה שאני לא מבין, לא תמיד מבינים את הסוגיא, אבל הבעיה היא בנו ולא בסוגיא.

יש בלבול בציבור מצד אחד אנחנו יודעים שכ"מ שהקב"ה עושה זה טוב, ומצד שני צריך הרי להיזהר מסכנה, וכן ישנם שאומרים אל תעשה עכשיו שום חשבונות, עכשיו זה זמן לעשות תשובה, מאידך יש כאלה שאומרים שצריך לעשות טיפול מקצועי, הרי אנחנו יודעים שמלבד הקורבנות שנהרגו ה"י יש כמה קורבנות שהם פגועים בגוף ובנפש, אתמול הייתי בלוויה של ילד בכיתה ח' בהר נוף, ניגשו אלי שני אבות לילדים הם אמרו לי - הבן שלי חבר של הילד, לפני יומיים הוא שיחק איתם, ביקשו ממני לדבר אתם, אתם יודעים כמה פגועים יש מסביב, אז יש כאלו שאומרים שצריך טיפול מקצועי, וצריך לדעת שיש בזה גבול מסוים, ישנם אנשים שמחפשים אשם, מי אשם במה שהיה פה.

הנה בגמ' מובא ששלוחי מצווה אינם ניזקים (פסחים ח ב), ויש דעה לא בהליכתם ולא בחזרתם, (ועי"ש בגמ' שהיכן ששכיח הזיקא שאני, אבל מהיכן נדע מה זה שכיח היזק), והנה אם אדם רואה שליח מצוה שניזוק עליו לחשוב ולהתבונן שיש כאן תביעה, ומלבד זאת גם מותר לו לחפש פשט במה שקרה לשליח מצווה הזה, הרי את השאלה הזאת שואל האור החיים על יוסף הצדיק, איך הוא ניזוק הרי יעקב אבינו שלח אותו, והוא היה שליח מצווה, והאור החיים הק' וודאי לא שאל כטרוניה אלא בשביל להבין, ומסביר האור החיים שיעקב אבינו שלח את יוסף לשכם, ויוסף המשיך ללכת גם אחרי שכם, ויש עוד פרוש שבסוף יוסף היה מלך במצרים ואם אנחנו נסתכל על מכלול הדברים נראה שזה לא היה נזק, אלא ישועה.וכן יש לדעת שלפעמים אדם ניזוק תוכ"ד שליחות מצווה וקיבל שבר וכד' אבל יתכן שאם הוא לא היה עסוק במצווה הוא היה ניזוק בדבר חמור יותר, ורק בגלל שהתעסק במצווה הוא ניצל.

היו סיפורים של שליח מצווה שלא חזר לביתו, וההסבר במה שקרה הוא לא כדי שנבין מדוע הוא מת ואם לא נבין אז חלילה לא נסכים, אלא מה שה' עושה זה הכי טוב, אבל אפשר ללמוד את מה שקרה כמו שלומדים סוגיא, להבין מה זה אומר לגבנו.

היה פעם איזה אסון וחשבתי מסברא לומר ע"ז משהו ואח"כ אמרו בשם מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א שזה גמ' מפורשת בשבת: וא''ר יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, (שבת קיח ב) ומבאר המהרש"א: לא שייך בזה דשלוחי מצוה אינן נזוקין דהיינו ע"י עסק המצות לא היו נזוקין והכא מיירי בדרך מצוה במת בעת שעסק במצוה ולא ע"י עסק מצוה (מהרש"א שם). כלומר ר' יוסי בר חלפתא חברו של רשב"י ותלמיד ר"ע ביקש יהי חלקי ממתי בדרך מצווה, וודאי המצווה לא מזיקה, אלא ר' יוסי רצה שכשיבוא זמנו למות תהיה המיתה תוכ"ד מצווה.

ומסבירים המפרשים את ביאור תפילתו, כי הרי כשאדם מסתלק מהעולם הוא עובר כמה וכמה שלבים, הגר"א כותב שצריך לעבור במדבר בים וכו', ותראו בראשית חכמה כמה מדרגות שיש בזה, וכתוב שמי שמת בערב שבת אין לו חיבוט הקבר, אנו רואים שיש אופנים שאפשר לחסוך כמה עינויים לנשמה, ואם האדם מת בתוך מצווה, אזי המהלך שלו יהיה יותר קל.

אי אפשר לבטל הכל, וודאי שצריך לשמור את כל השמירות, הרי מצאנו בחז"ל: וא''ר יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי (ברכות נה א). וכן בגמ' בבמה מדליקים יש נידון למה יש מתים צעירים, ואומרת הגמ' שהיות ואחד הלך בגשר עם גוי ולא נזהר על חייו, עי"ש, יש דברים שצריך לעשות כדי להיזהר מסכנה, ומצד שני א"א להיות מונחים רק בזה, והרי בזה נסכם את כל האירוע הנורא, המפחיד והמזעזע.

קשה לומר לא להתייחס לכל הדברים האלה, אבל לא להישאר במחשבות הללו, היו פה דברים לא שיגרתים בהחלט, אתם וודאי זוכרים שבהלוויה של מרן הרב וואזנר זצ"ל נפטרו שני מלווים והעולם היה מזועזע, המספר הזה הוא מחריד בצורה מבהילה שא"א לתאר, ויש כאן תביעה שמימית אסור להתפס ולתלות בכמה נקודות ולהרגע, האסון לא נתפס, אבינו שבשמים רוצה שנפשפש במעשנו שנחפש ונתקן את דרכנו.

הגבול הוא דק בין אדם שרוצה לתקן וזה דבר טוב, או אחד שמחפש במה לתלות ולומר מקרה, שעל זה אומר הפסוק אם תלכו עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, והרמב"ם מסביר מה זה קרי, שאדם אומר שמה שקרה זה היה מקרה.

ומלבד החובה לפשפש במעשינו בנוסף עלינו להיות נושאים בעול, אחרי כזאת מכה צריך לחזור בתשובה, וע"י נשיאה בעול והתבוננות במצבם של המשפחות האומללות, היתומים והאלמנות השבורים ורצוצים, זה יביא לתשובה יותר גדולה.

אנחנו צריכים להרגיש את ההרגשה של כל אלו שהיו קרובים למקום האסון והם ראו את כל מה שקרה הרי להם ייקח הרבה זמן עד שהם יחזרו לשגרת החיים, וכל מי שהיה רחוק יותר צריך לשאת בעול ולהרגיש את אותה ההרגשה. בתחילת הלילה שמענו שיש עשרה הרוגים ל"ע, ואח"כ היה יותר ויותר, ויש להיזהר לא להתמקד במספרים, אלא לזכור שכל אחד הוא עולם מלא ומסביב לכל אחד יש את משפחתו, מכריו וחבריו, וממילא כל מספר מוסיף ביגון הנורא שזה עוד ועוד עולמות.

חובה על כל אחד ואחד להתבונן כמה שהוא יכול, אברכים יכולים לחשוב על אבא ששלח את בנו לא"י והוא לא חוזר, ישנה אמא אחת שהייתה שבורה רצוצה והמומה מכך שלא מצאו את בנה כמה שעות, וגם אחרי שגילו שהילד חי היא לא נרגעה, אומרים לה שהוא חי אבל היא לא נרגעת, נדמיין לעצמנו איך נראית אשה צעירה לפני לידה שבעלה יצא למירון ולא חוזר, א"א לעכל את זה, איך מרגישה הכלה שהחתן שלה כבר לא יחזור, זה לא נתפס, כמה ילדים איבדו את האבא.

צריך לדעת שהקב"ה מלא רחמים, אב הרחמן, ואמנם חובה להיות נושא בעול אבל חלילה לא ליפול לדיכאון או משבר, וכ"ש לא להיכנס לטרוניה כלפי מעלה ח"ו, חלילה חלילה מלהרהר אחר מידותיו של הקב"ה.

למדנו שמשה רבנו אמר, ה' למה הרעתה לעם הזה, ומשה אמר את זה לטובת כלל ישראל, שלא רצה שירע מצבם, ואנחנו רואים שהקב"ה אמר חבל על דאבדין, איפה האבות שלא הרהרו על מדותי, אבל מצד שני הוא היה רועה ישראל, ואם לא היה אכפת לו מבני ישראל הוא לא היה יכול להיות רועה ישראל, והביטוי שמשה אמר למה הרעתה, זה היה ביטוי דק, וע"ז נגזר עליו שלא יכנס לארץ.

(לשאול למה, זה דבר נורא, אבל מצד שני כתוב למה ה' תעמוד מרחוק, ושם זה על כבוד שמים שלא יתחלל שמו ית', ובזה כן צריך לשאול למה).

יש עוד ענין, שאין לומר מה לי לשאת בעול הרי הקב"ה עושה רק טוב ומה יש לנו להצטער, אחד שאל אותי למה להתפלל על חולים הרי הקב"ה עושה הכל לטובה ולא צריך להתפלל רפאנו וכו' אבל הפשט הוא שהקב"ה רוצה שנתפלל איליו, ושנרגיש את חברנו, תראו איזה עבודה קשה שיש לנו, הקב"ה רוצה שתדע שמה שהוא עושה זה טוב, ואם המצב הוא לא טוב הרי זה בגלל שהעוונות גרמו, צריך לדעת שאם הייתי מתפלל יותר טוב הייתי יכול לחסוך מעצמי.

נסכם, קודם כל להיות לב נאמן וטהור להקב"ה דבר שני עלינו להאשים רק את עצמנו.מי אני שיגיד מה לעשות אבל רק לתת עצה, יש אנשים שבטוחים מה צריך לתקן, כל אחד במה שהוא עוסק הוא אומר שזו הסיבה וזה מה שצריך לתקן, אנחנו לא יודעים בגלל מה קרה מה שקרה, רק גדול בישראל יכול להגיד.

מרן רבנו הגר"ח קנייבסקי שליט"א הורה להתחזק בתפילה, ויש בזה שני ענינים, עצם הענין של חיזוק בתפילה וכן להתפלל על כל אותם משפחות שהקב"ה יחוס וירחם עליהם וישלח להם נחמה, ושיהיה להם כח לשרוד את התקופה הקשה הזאת, מרן ראש הישיבה רבי חיים שמואלביץ זצ"ל הגיע פעם לנחם אצל משפחה שהיה להם אסון נורא והוא ישב שם בבכי ואמר להם, אני לא יכול לנחם אותכם אבל המקום ינחם אתכם, רק הקב"ה יכול לנחם את כל אותן משפחות.

מרן הרב אלישיב זצ"ל הגיע לנחם במקום שהיו בו כמה אסונות ל"ע, שאלו אותו שם מה צריך לתקן, הרב אלישיב אמר, כל אחד יתקן מה שהוא חושב שצריך לתקן, ומה שברור שאסור לנו לשכוח ולחזור לשגרה, וצריך להתפלל לרבש"ע שיפתח לנו את העיניים שנדע על מה אנחנו צריכים תיקון.

ברוך ה' שיש פה בישיבה עמלי תורה, שוודאי שבשמים מתחשבים בזה, וכל תוספת תפילה ותיקון במה שמרגישים שצריך תיקון זה מועיל, אפשר לשבת עם האשת חיל ולדון יחד מה אפשר לתקן, לא להגיד לה מוסר אלא כמו שדיברנו שמאוד חשוב להגיד פרק תהילים בבית על הצרות של כלל ישראל, ואפשר גם עם הילדים, לא להכביד עליהם אבל לדוגמא בערב שבת להגיד איתם פרק בשביל הצרות של כלל ישראל ולומר להם באו נבקש מהקב"ה שהוא אב הרחמן ורוצה את התפילות שלנו, ולא להפחיד אותם אלא לבקש.

וכך אפשר לעשות חיזוקים כ"א בביתו וודאי שזה מועיל, יש הרבה הצעות שאפשר לתת אבל זה שלב שני השלב הראשון הוא לצאת משגרת החיים, נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אליך.

לא לשכוח להתפלל בבית שהקב"ה ייתן כח למשפחות לשרוד את הצער הגדול שלהם, לחולים שיתרפאו לאבלים שיתנחמו, ושיהיה לכולם כח לשרוד את המצב, רואים אנשים שעוברים תקופות קשות והם יוצאים מזה עם חיזוק בתחיית המתים ובאמונה.

דברים אלו הם על קצה המזלג, אנחנו מבקשים מהקב"ה קל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא, הראנו ה' חסדיך שנראה את החסדים בגלוי, ושנזכה במהרה לגאולה, וחלילה אם לא שעד הגאולה יהיה יותר רחמים, ושנזכה לעבוד את ה' ולעשות נח"ר בשמחה ובטוב לבב.

The Blessings Of Curses

 Shabbos (88b) תָּנוּ רַבָּנַן: עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין — עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ.  Why does the Gemorah and the possuk compare such a person to the sun out in its strength? 

The possuk (Tehillim 94:12) says אשרי הגבר אשר תיסרנו קא.  Why does the possuk use only two letters to make up the name of G-d instead of the usual four?  The kabbilists say that the first two letters of the name of Hashem represent the hidden worlds, עלמא דאיתכסיא while the last two letters represent that which we see and comprehend, עלמא דאיתגליא.  The Tanya (Ch. 26) explains that יסורין are a word of a revelation of עלמא דאיתכסיא and that is why the possuk uses the first two letters of the name of Hashem to describe those that are stricken by יסורין.  What does this mean?  I believe the explanation is with a yesod touched on in the past that everything that Hashem gives is good מפי עליון לא תצא רעות.  The issue is if a person is able to accept and contain that השפעה which Hashem is giving.  If one does not have the capability to hold it then it becomes a destructive force for the individual.  It is like nuclear energy that when it is harnessed can illuminate cities but when unleashed can destroy cities.  When one is subject to יסורין it is not a destructive force that comes and knocks out the person, rather it is tremendous חסד that Hashem sends forth and the person is not able to retain it so it becomes destructive. 

The Gemorah in Avodah Zarah (3b) says אמר רבי שמעון בן לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין.  Chassidus explains (the basis is in the Or Torah of the Maggid siman 248, see here) that the חמה refers to the גילוי of Hashem.  Through the existence of this world the possuk says שמש ומגן ה' אלקים.  There is a shield over the revelation of the name of הויה, of the שמש by the teva, the hanhaga of אלקים. In the days of the future, the world will be purified.  In that pure state, Hashem will remove the shield and the עלמא דאיתכסיא will be revealed and the shower of chesed will be available to the tzaddikim that can receive it.  Says the Tanya, that is the peshat in the Gemorah in Shabbos.  Those that experienced the revelation of the עלמא דאיתכסיא in this world in a negative manner will merit to bathe in its glory in the future when they are able to contain the great light.   

That is the peshat of the story cited in Hayom Tom Elul 17.  "The Alter Rebbe himself was the regular Torah-reader. Once he was away from Lyozna on the Shabbat of parsha Tavo, and the Mitteler Rebbe, then not yet Bar Mitzva, heard the Torah-reading from another. His anguish at the curses in the tochacha (section of admonition) caused him so much heartache, that on Yom Kippur. the Alter Rebbe doubted whether his son would be able to fast.  When they asked the Mitteler Rebbe - "Don't you hear this parsha every year?"  He replied, "When Father reads, one hears no curses."  This is the message of the תוכחה.  It is not a reading of terrible curses.  It is a reading of tremendous berachot but only if one is able to see them. 

Why Must One Return אונאה

How do we know that one must return the value of the overcharged אונאה, the Torah only tells us that there is an issur but how do we know the one that cheated must give back what the difference? The Pnei Yehoshua (Bava Metzia 56a) says that the source is the mitzvah to return גזילה.  How could the Pnei Yehoshua say that אונאה is mere theft if the Gemorah Bava Metzia (61a) explains why we can’t derive the issur of אונאה from גזילה?  What the P.Y. means is that we could not learn out the issur of אונאה from גזילה but after the Torah tells us the issur it becomes an extension of the issur גזילה.

In this approach of the P.Y., Rav Chayim (stencil בענין הפקעת הלואת עכו"ם) has two ways to understand it.  One way is the simple approach, the act of אונאה is an act of גזילה, it is an evil act which obligates the returning of the money.  The other approach he suggests is that the actual taking of the money done in the normal parameters of business is not an act of stealing but the issur the Torah places on the money makes the money a cheftzah of tainted money which is in included in the mitzvah to return stolen money.  The difference between these approaches would be if one took charged אונאה to someone that there is no issur to mischarge them such as a gentile is there still an obligation to give back the אונאה.  According to the first approach that the act of אונאה is an act of גזילה, that would be the same even is one mischarges a gentile and one would have to give back the difference.  But in the second approach, that the issur creates the גזילה, since there is no issur to charge אונאה to a gentile, there will be no obligation to return the אונאה.  (Rav Chayim is מכריע like the second way from the Geomrah, the proof is צ"ע, עיי"ש.)

The Tur is Choshen Mishpat siman 227, at the beginning of the laws of אונאה says there is מלקות for violating the issur of אונאה just like there is no מלקות for violating לא תגזול.  This would bolster the opinion of the P.Y.  However, the Ramban in this week’s parsha disagrees.  He bases on the structure of the pessukim that chazal derived from there the law that one must return what they mischarged.  "ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד, אל תונו איש את אחיו – למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות, והוא חזרת הממון, אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן."  It is clear that he holds אונאה does not fall in the category of stealing and that's why one must return it but it is a separate derasha.  Following this line of thought he holds the lav can exist even when there is no need to return the אונאה and holds that applies to land.  According to both approaches of Rav Chayim if there is a lav of אונאה on land the perpetrator should have to return what s/he took. 

 
Rav Chayim (Ch. 15 Laws of Sale) asks a basic question on the entire din of אונאה.  He asks if the cheated party asks for the difference in value back, the price stipulated at the time of the sale has been nullified and then the whole sale should be canceled?  For example, if one sells a $5 for $6 the agreed terms of the sale were to but the object for $6.  Then the buyer comes back with a claim of אונאה and takes a dollar back.  Now the the stipulated price for the sale, the terms of agreement have been ripped up and the seller never agreed to sell his object for only $5, do the whole sale should be voided?  Rav Chayim answers that the din to return אונאה does not affect the terms of the sale.  In other words, the sale goes through for $6 but now there is a new obligation of the seller give $1 to the buyer.  (This is similar to how some understand רבית, it is built into the terms of the loan and there is an obligation on the borrower to pay it but then there is a separate obligation on the lender to return the רבית.)
This Rav Chayim for sure flies in the face of the first approach of Rav Chayim mentioned before.  If taking אונאה is an act of theft how can it be incorporated as part of a legal sale?  The only question is can it fit with his second approach.  Can you say that it is a valid sale but becomes tainted money nonetheless or are the two mutually exclusive, if its a legal sale the money is not tainted?  That is something to think about. 

Released From Bondage

Why is shemittah referred to as שבת שבתון, a title reserved otherwise only for Yom Kippur?  Why do the dinim of yoval come into effect on Yom Kippur and not at the beginning of the year?

In a shmuz from a local Rosh Kollel this week he asked how did Klal Yisroel leave Egypt with the great simcha and fanfare that we elaborate on in the piut of אש תוקד בקרבי -  בצאתי ממצרים if just a few days before most of the nation died in the makkah of חושך?  He explained that when reaches such a level of devakut with Hashem as was experienced during yitzias mitzraim everything else falls by the wayside.  The struggles, depressions and darkness of this world melt away before the great תענוג one experiences due to the closeness with Hashem.  As the Mesillat yesharim Ch. 1 says "והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא."  When one is in such a state of ecstasy the normal moods that bring a person down have no place.  He suggested this as a perspective in light of all the tragedies that have occurred in the last year.  There is no way to comfort all the losses.  All we can do is put our focus on what really matters 'להתענג על ה and that will bring comfort ממילא.

Every Shabbos is a time of a separation form the run of the mill daily activities and to take some time to be able to come closer to Hashem.  However, we remain attached to the gashmiut needs of this world and are מענג the Shabbos with  fine foods and drinks.  Yom Kippur is a day when we are totally removed from gashmiut. The entire day is spent in intense closeness with Hashem completely devoid of any semblance of the limits of this world.  That is שבת שבתון.  The idea of shemittah is to to remove one's connection to the land and look upward.  This untying of one's ropes that limit a person to the ארציות is שבת שבתון. That is why the bondages of slavery are untied on Yom Kippur.  On a day where one's focus is reunited with Hashem the bondages of slavery that limit a person are broken. 

With this idea we can understand מה ענין שמיטה אצל הר סיני.  The Mishna Avot (6:2) says אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.  One who's focus is on Torah is freed from the מרבה נכסים מרבה דאגה, is freed from the stress and heartache that come's about from the elements of this world.  Because one's focus is on the ultimate תענוג רוחני everything else just is child's play. It is the freedom from being attached to the trials and worriment over one's land that is a lesson for fulfilling all of Torah.