בריש הפרשה
מסביר רש"י למה התורה אומרת שהציווי לאהרן שלא יבא בכל עת אל הקודש נאמרה
אחרי מות שני בני אהרן? מדוע חשוב לדעת
מתי נאמרו הדברים? ורש"י מפרש מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא.
אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא
תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן.
ויש לעמוד על כמה נקודות בדברי רש"י שצריכין ביאור. השאלה הראשונה היא למה צריך
להביא בהמשל ב' רופאים ולא סגי בחד רופא שמוסיף על דבריו שלא תמות כמו פלוני? עוד צ"ע שאין המשל דומה לנמשל שאהרן אינו חולה
שצריך להזהירו שלא ימות ולכ' מתאים יותר משל מאדם בריא שמזהירו שלא יקבל חולי? ועוד
למה נקט רש"י שני דוגמאות בדוקא שלא לאכול צונן ושלא תשכב בטבח לכ' יש הרבה דברים
שיוכל לכחש כחו של חולה? ושאלה רביעית וכללית היא שצ"ע בכלל
למה רש"י צריך להביא משל איך המשל מוסיף הסבר בהענין?
הרבי (לקו"ש
ח"ז) מסביר דברי רש"י באופן נפלה.
שקשה ליה לרש"י למה האזהרה שלא ימות כמו נדב ואבהו נאמרה דוקא לגבי האיסור
של כניסה למקדש בלי רשות ולא אצל שאר איסורים על אהרן ובפרט אצל האיסור על שתויי
יין ליכנס למקדש שגם כן נכשלה בו נדב ואבהו?
ועוד לכ' מסתברא יותר לומר האזהרה אצל האיסור על שתויי יין שנאמרה היד אחרי
שמתו? והתירוץ הוא שאין שום הו"א שאהרן
יעבור על מצות ה' יתב' ואי"צ באזהרה מיוחדת שלא ימות. א"כ למה באיסור כניסה לק"ק כן צריך
אזהרה נוספת? רש"י משיב על זה
ע"י המשל של החולה. איך מתורץ השאלה ע"י
המשל? הנה בהמשל אין אנו עוסקים בשוטה
בודאי החולה לא יעשה דבר שמתנגד לבריות שלו ואי"צ להזהירו על זה. אלא החולה חש בחום גדול ורוצה לקרר כדי לפחות
הצער מעליו ולכן רוצה לאכול צונן ולשכב במקום טפוח ולכן צריך אזהרה חמורה שלא יעשה
כן שלא רק שלא יעזור אלא שזה יגרום שימות.
וכמו כן אהרן, בודאי סגי באזהרה לחוד שלא יעשה עבירה ואי"צ אזהרה מיוחדת
שלא לעבור האיסור שלא ימות אבל לענין כניסה למקדש, לבא למקום המקודש ביותר, אהרן
הוא בגדר חולה שרוצה לקרר החמימות שלו. מהו
המחלה שלו? הוא חולה במחלת אהבה. משום שאהרן היה לו אהבה אזה כל כך והיה לו
תשוקה גדולה ליכנס פנימה היה ס"ד שיכנס לקודש אפי' אם הוא יודע שזה לא טוב להגוף
שלו. ולכן צריף אזהרה חמורה שלא ליכנס שכבר
נשכל במחשבה זאת בניך (כמו שביאר אוה"ח ונתבאר כאן) ומתו. ולכן לא מספיק בחד רופא שמוסיף על דבריו שלא ימות
כמו פלוני אלא צריך עוד רופא לחזק הענין.
עיין בפנים מה שביאר נקודות נוספות ברש"י ואיך ביאור הזה מדוקדק בשם
בעל המאמר שהביא רש"י.
וי"ל שמסר
הזה נשנה בסדר הזאיות של עבודת יוה"כ המופע בפרשתנו. כידוע מסדר עבודת יוה"כ שמנגנין בנגין המסורתי
בבהכ"נ במוסף של יוה"כ, הכ"ג הזה נגד הכפורת אחת למטה ושבע למטה. ומהו היסוד באחת ואח"כ שבעה ולמה בכל אמת
מההזאות למטה הוא צריך לחזור ולהגיד אחת כנגד ההזאה למעלה? יסוד הדברים הוא שההזאה האחת למעלה מסמל התשוקה
שיש לבחי' האחת בנשמה, אותו חלק שמכיר באחדות העולם, שרוצה לעלות למעלה מגדרי העולם. אבל צריך להוריד את זה למטה ולא רק קצת למטה
אלא שיחדוד לתוך כל ז' המדות של האדם. הקב"ה
מצווה שאותו אהבה, אותן געגיונים שכל נשמה שואף ביוה"כ, יום שיש בו גילוי יחידה
בנפש, יהיו כלים להפוך התחתונים לעליונים.
הקב"ה מזהיר אותנו אל תבא אל הקודש, אל תצא ממשכא דחויא (מהגוף הגשמי) לבא אצלי אלא אותו
אהבה תכניס בתוך העולם ותהפוך העולם למקום של קדושה. ע"י כחו של האחת למעלה תעשה אחת ואחת, אחת
ושתים, תהפוך המדות שלך לכלים שמלאים אהבה להקב"ה.
ובאמת אנחנו הולכין
בדרך הזו בתפילת יום יום. יש האחת למעלה בק"ש
ע"י קבלת מס"נ שאדם עולה למעלה אבל אח"כ צריך להמשיך הכח הזה בעוה"ז
ע"י תפילה ותורה (עיין הג' צ"צ בלקו"ת שיר השירים מב.)
ומה מאד מתאים המסר
הזה לשבוע אחרי חג הפסח. חג שמלא באהבה וחיבה, אחוה וחדוה בין הקב"ה ובין כלל ישראל כמו שלמידין משיר השירים שקורין בפסח. ימים של משכני אחריך נרוצה, קפיצה גדולה מעבדי פרעה לעבדי ה'. בודאי נשאר בנו האורות של החג אבל קשה לחזור לתמידין כסדרן בלי המוספין כהלכתן. והקב"ה מלמד לנו שעל תדאג, על תעצב שתכלית
כל האורות הוא להמשיכו תוך חיי היום היום להפוף גם הימים הרגילים לימי קירבה לפני המקום. להמשיך האחת למעלה לז' למטה, שלא לקרר את האהבה ע"י מיתת הגוף אלא ליכנס כל החמימות בתוך עבודתנו של היום יום.
No comments:
Post a Comment