Fear The Lord

The Rambam in Sefer Hamitzvot mitzva 4 describes the mitzvah of fearing Hashem, היא הציווי שנצטווינו להאמין ביראתו יתעלה ובמוראו, ובל נהיה שאננים ובוטחים - אלא (נחכה) [ונחוש] לביאת עונשו ית' בכל-עת. וזהו אמרו יתעלה: "את-ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג).  In the Yad in Yesoday HaTorah (2:2) he describes it וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי". וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים ח ד) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהילים ח ה) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ."  The Achronim ask that in the Sefer Hamitzvort he describes it as what we generally call yirat haonesh but in the Yad he desribes it as yirat harommamut? 

The Avodat Hamelech and others take the approach that both levels work to fulfill the mitzvah,  The Emes Y'Yaakov here says the mitzvah is to fear Hashem, why one fears Hashem does not matter.  In other words, the mitzvah of yirah is fulfilled as long as one has the fear of the Lord in them.  That is fulfilled as long as one is afraid of Hashem.  Why one fears Hashem may be motivated by altruistic reasons or merely to avoid punishment.  However, either way is a fulfillment of the mitzvah, just in one case it is done lishma and in the other case it is not not (see Rambam Teshuva Ch. 10.) 

However, why does the Rambam choose to tell us the mitzvah in terms of the lower level of yirah?  The Panim Yafot explains the possuk the Rambam cites is talking about yirat haonesh:

Therefore, it reasons that the Rambam who cites this possuk as the source of the mitzvah, describes it as the yirah of the onash.  In the Yad, the Rambam is discussing the level one should strive for, which is the yiray haromamut (based upon Pneninim M'bey Midrasha.)

Gathering Together

 From the sefer Or L'shamayim.

The Key Of ענוה

Why does it say the word עקב and not the normal expression, אם תשמעו?  And what does the word והיה add?  The Gemorah asks how can the possuk say  G-d asks just to fear Him, that is a major task, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא והא"ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחי אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר (ישעיהו לג, ו) יראת ה' היא אוצרו.

The Gemorah answers that for Moshe fearing Hashem was a small task. אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא דאמר ר' חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול.  But the Torah is talking to everyone, not just to Moshe? 

The Noam Elimelech connects the word עקב with the middah of ענוה.  He says just as the heel supports the foot which holds up the whole body, so too ענוה is the source for all of good middot.  That is what the possuk is saying, one who serves Hashem with ענוה is an avodah that will leave a lasting effect.

That is what the Gemorah means.  Moshe Rabbenu is the symbol of ענוה, he is עניו מכל אדם, Mr. ענוה.  If One can access their inner Moshe, embody feelings of ענוה, then it is easy to feel יראת ה'.  That is hinted to in the possuk מה ה' שואל, the word מה symbolizes feelings of ביטול.  The word מה is also the גימטריא of the word אדם to indicate the main value of a person is one's ענוה (based upon Emrei Menachem.) 

The possuk in Yishaya (29:19) says וְיָסְפ֧וּ עֲנָוִ֛ים בַּֽי״י֖ שִׂמְחָ֑ה.  One who is an ענו is able to be happier for the ענו has no personal feelings and expectations to get in his way.  That is why the possuk says והיה which is a terminology used to convey happiness (see Or Hachayim,) for one who serves Hashem with ענוה serves Hashem with happiness.

Echoes Of Torah

The Midrash Rabbah Yisro (28:6) says  קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קוֹל אֶחָד נֶחְלַק לְשִׁבְעָה קוֹלוֹת וְהֵם נֶחְלָקִים לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר שֶׁמִּמֶּנּוּ נִתְנַבְּאוּ כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁעָמְדוּ. רַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁלֹא הָיָה לוֹ בַּת קוֹל.  We can understand the first two opinions are stressing the connection of the later generations to Sinai but what is the point of the miracle of the third opinion, that there was no echo (bas kol here means echo)?

Rashi (4:25) says כשנתן הקב״ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים. וכשם שקרע את העליונים קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי, לכך נאמר: אתה הראית לדעת.  Rabbi Feuer said on tisha b'av from Rav Pinkas that this doesn't just mean that Hashem showed that there is no other power but he showed that true clarity only comes through the Torah.  It through the Torah that the façade and confusion of the world is removed and we can perceive the truth.   

The Beis Hamikdash is called Beis Habechirah because going to the Mikdash, even just having a Mikdash in the world gave a person clarity to make the right decisions.  Now that is lacking, אין לנו שיור אלא התורה הזאת to give us a form of clarity.  The events of Mattan Torah are reoccurring throughout history when a person learns Torah properly as the Sfas Emes (5638) says מצות זכירת מתן תורה שדרשו חז"ל מה להלן ברתת ובזיע כו'. פי' ההיקש שבכח האדם ע"י הזכירה והשתוקקות לדביקות התורה יכול לעורר התלהבות. כענין שאמרו הדברים שמחים כנתינתן. דכתיב קול גדול ולא יסף מתרגמינן ולא פסק וכ"כ את הדברים כו' דבר כו' א"כ קהלכם. פי' גם עתה בכל עת שמתאספין ביחד לש"ש. וכמו התאספות כל א' כל רצונותיו וכוחותיו לעבודת הבורא ית' אף שא"י לקיים בפועל רתת וזיע כמו בהר סיני אעפ"כ הכנה אז הי' לכל בנ"י לדורות.  In the Chumash Hachel Beracha of the Kamerna it brings that by the Baal Shem Tov it was mammash like by Sinai:

Although that is probably beyond our grasp, at least the clarity of Torah is available for us to tap into. 
 

The Rebbe (Likutay Sichot volume 4) explains when there is an echo that is because the sound is not fully absorbed into the recipient of the voice and therefore it bounces back.  The lack of an echo is because the words of Hashem the Torah became fully absorbed into Klal Yisroel.  It is that message of אנכי ה אלקיך that not only was heard but affects the entire mindset and being of man.

Only The Lord

This is a nice idea I saw from Rav Chatzkel which I can't find in any of his seforim.

מבואר במסכת תענית דף ל ע"ב, וכן במסכת בבא בתרא דף קכא ע"א: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? וכו' (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור ע"כ. ומבואר במדרש איכה רבה (וילנא) פתיחתות א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים אמרו דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב. צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ

ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל

ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל.

Hatred Or Love

This post is based upon lectures by Rabbi Yehoshua Shapira and Rabbi Y.Y. Jacobson. 

וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאׇהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת י״י֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ.  It was never recorded in Shelach that they hated Hashem?  Furthermore, if Hashem hates them why did he take them out of Egypt and continue to do so many miracles for them? 

Klal Yisroel had pent up anger held within them back from their days of torture in Egypt.  They were oppressed and had no where to turn.  After the liberation they were rushed out through showers of miracles and never had the time to heal the anger that was deep in their hearts.  When one thing started going awry that anger became reawakened.  Klal Yisroel never said explicitly G-d hates us at the time of the meraglim but they were the feelings that were awakened within their souls.  When Moshe is recounting the episode he acknowledges those feelings to warn Klal Yisroel that they must be eradicated from within their souls.  Because Klal Yisroel had so many feelings of anger they saw everything their glasses of anger and saw hatred all around them.  That led them to believe that indeed G-d hated them.  כמים הפנים לפנים.  

The Midrash (16:20) says וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ירמיה יב, ח): נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ, אוֹתוֹ קוֹל שֶׁבְּכִיתֶם, גָּרַם לָכֶם לִהְיוֹת שְׂנוּאִין,  Sfas Emes (5643) says בפסוק ותאמרו בשנאת ה' כו' ע"ז דרשו חז"ל נתנה עלי בקולה כו'.  כמו שהי' חטא זה התחלת הגלות שבאמת השי"ת אהב את דור המדבר ומ"מ עי"ז החטא שהיו אומרים בשנאת. נהפך ונאמר ע"כ שנאתי'.  Klal Yisroel's perception of hate led them to a path of destruction.  Something that was not there turned into an impasse that forced the churban.  Their perception of hatred created a reality.  The Sfas Emes continues that this also teaches us the road to geulah.  מכ"ש שיש לנו ללמוד שמדה טובה המרובה כשבנ"י מקבלין יסורי הגלות באהבה ומאמינים כי הוא חסד הש"י כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח לכן בנ"י המה מדוכאים בעולם. יוכל להיות זאת מפתח של הגאולה.  If one accepts the mussar of Hashem, the hardships, הגם שהיו יסורי משפט ודין and is able to cope without feelings of hate but to understand the great love of Hashem, that will be the key to the geulah. 

The Sfas Emes adds (5642) - בפסוק בשנאת ה' אותנו כו'. וע"ז נאמר נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי'. כי הקב"ה חשב לטובתנו. וע"י שאמרו בשנאת. נהפך ח"ו לשנאה ויש לנו ללמוד ק"ו מדה טובה המרובה אשר גם בגלותנו עתה שנתגרשנו משלחן אבינו שבשמים. יש לנו להאמין ולבטוח באבינו שבשמים. כי מאהבה הוכיח אותנו כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח. ומתוך אמונה זו יתהפך באמת לאהבה.  By believing the golut is for our benefit, than creates the reality that it leads to the geulah and is indeed for our benefit.  וזה עיקר פי' אוהב את התוכחות להאמין כי הוא מאהבה כשיודעין שהמוכיח אוהב נאמן הוא. מקבלין התוכחה. ועי"ז נהפך באמת לאהבה.  The Sfas Emes explains אוהב את התוכחות means to accept that the rebuke of G-d comes form a place of great love.  When one accepts the rebuke in such a fashion, the difficulties themselves become cherished by the person.  It beomes tainted through the glasses of love.  וע"ז כתי' ע"כ פשעים תכסה אהבה. ואיך יכולין לבא לאהבה כשיש רוב פשעים. רק כשמקבלין התוכחה והעונשין והיסורין מתוך אהבה. ולכן כתי' לכו כו' ונוכחה כו' אם יהיו חטאיכם כשנים כו' פי' ע"י קבלת התוכחה יתלבנו החטאים כנ"ל.  The Sfas Emes explains the possuk לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר י״י֑ אִם־יִהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִֽהְיֽוּ as the word וְנִוָּכְחָ֖ה being related to תוכחה, by accepting the hardships for one's sins that itself leads to the kapparah.

You Do Not Belong

This post is based upon a shmuz from Rabbi Yosef Elefant. 

The Gemorah in Yevamot (47a) says תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד.  The Sages taught in a baraita: With regard to a potential convert who comes to a court in order to convert, at the present time, when the Jews are in exile, the judges of the court say to him: What did you see that motivated you to come to convert? Don’t you know that the Jewish people at the present time are anguished, suppressed, despised, and harassed, and hardships are frequently visited upon them? If he says: I know, and although I am unworthy of joining the Jewish people and sharing in their sorrow, I nevertheless desire to do so, then the court accepts him immediately to begin the conversion process (translation from Sefaria which is Steinsaltz.)

Why must the convert wish to join in the sorrows of the Jews?  Even if he is not deterred by such knowledge why must he be encouraged by the promise of such suffering?  The Maharal in Netzach (Ch. 15) explains that suffering means that the person does not fit, is not comfortable in this world.  It means one does not belong.  The ger must recognize that he is joining a nation whose place is not in this world.  It is just a temporary trip one must travel through in this world.  

This is the recognition one must have of the golut.  The suffering of the golut is because we do not belong in the golut.  It is not state one is supposed to belong in.  Just as the Gemorah says the ger must realize what he is joining so too we must realize we do not belong in golut.  That may be why כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (Taanit 30b.)  Just as the ger is only accepted when he is willing to part with belonging in this world, so too one can leave golut only when one is willing to give it up.