Letter from Lubavitcher Rebbe on the meaning of freedom. Freedom is for one to be able to use their capabilities to their fullest extent. For a Jew their capability is to come as close to Hashem as possible and that is why every day one must experience a new level of freedom.
כל יום-טוב יש לו תוכנו המיוחד, ולכן גם לימודיו והוראותיו המיוחדים, הנוגעים לכל אלה שהיום-טוב ניתן להם, דהיינו, כל אחד מישראל – בתור יחיד והן בתור חלק מכלל ישראל – וכן לכלל ישראל בתור כלל.
אופיו של כל יום-טוב משתקף ומתבטא בשמו של היום-טוב, והמצוות, דינים ומנהגים הקשורים עמו.
.אחד הענינים העיקריים שבחג הפסח נרמז גם בשם שקבעו אנשי כנסת-הגדולה ליום טוב זה – "זמן חרותינו".
והתורה שנקראת "תורת חיים", מורה דרך בחיים – דורשת מכל יהודי לזכור, היינו לחיות מחדש, את החירות, יציאת מצרים, כל יום מימי חיינו. ובסגנון רז"ל: בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים.
הציווי והדרישה הם לכל דור – הן בזמנים שמלכות בית-דוד היתה קיימת זה כמה דורות ובית המקדש היה קיים, והן בזמנים החשוכים של דור השמד, ר"ל.ואל כל יהודי בכל יום. אע"פ שאתמול היתה אצלו "יציאת מצרים", צריך הוא לחיות את "יציאת מצרים" היום מחדש, ומחר עוד הפעם.כי התוכן של "יציאת מצרים" מתבטא בכך שהוא משתחרר מההפרעות והמיצרים העומדים בדרכו ומונעים ממנו להיות מה שהוא צריך להיות ולעשות מה שהוא צריך לעשות.ולכן, ה"יציאת מצרים" של אתמול אינה מספיקה עבור מצבו ודרגתו היום, וה"יציאת מצרים" של היום – לא תספיק עבור מחר.
:האמור לעיל יובהר יותר ע"פ הרעיון דלהלן
בהדרגות שבעולם שמסביבנו – הנה הצומח, כאשר כל הדרוש לצמיחה, אדמה מים ואויר וכדומה, מסופקים לו במילואם – אזי "משוחרר" הצומח מכל ה"דאגות" וההפרעות שלו. ואף שאינו יכול לזוז ממקומו, ו"נגזר" עליו להשאר במקומו כל ימיו – יש לו את מלוא החירות של צומח. כל זמן שאינו אלא צומח – הרי הוא בן חורין באמת.
אבל החי, אפילו כאשר מסופקים כל צרכיו, אכילה, שתיה וכדומה, אבל מוכרח הוא לעמוד במקום אחד – הרי זה אצלו המיצר הכי גדול – מאסר, מאסר הכי גרוע, כי חסרה לו עיקר מהותו.
ואילו האדם, שהוא שכלי, אפילו אם יש לו מלוא החירות של תנועה, אבל כשמרחיקים אותו מחיים שכליים – אזי הוא במאסר, מאסר שגוזל אותו מעיקר מהותו.
וכן הוא בעולם השכל עצמו – מי שביכלתו להגיע לדרגות הכי עליונות בשכל, ומגבילים אותו לחיים שכליים של ילד קטן – הרי זה המאסר הכבד ביותר עבור ה"אני" האמיתי שלו,
ואם הוא בעצמו מגביל את עצמו בכך – על ידי בזבוז שנותיו ושכלו ואפשרויותיו על אכילה ושתי' וכדומה, ולחיפוש אמצעים להשגת מאכל ומשקה, מבלי להתעלות יותר – הרי, מבחינות רבות, מאסר-עצמי זה מר יותר בהרבה, וגורם תוצאות חמורות יותר.
בני ישראל, שכל אחד מהם יש לו נפש אלקית, חלק אלוקה ממעל ממש, אשר, אפילו כאשר היא מלובשת בנפש הבהמית ובגוף, הרי היא קשורה עם הקב"ה, עם "אין סוף" – שאיפתה לחרות האמיתית שלה, ליציאת מצרים, היא תמידית ו"אין-סופית". היא אינה יכולה להישאר במקום אחד. כל יום, בעלייתה הנוספת ע"י תורה ומצוות, המקרבים לאין-סוף – מרגישה הנשמה בעומק פנימיותה שהמדריגה של אתמול היא היום כבר בבחינת "מצרים", שיש לצאת ממנה ולהגיע למעלה יותר.
No comments:
Post a Comment