שיחה מאת ר' נתן צבי פינקל זק"ל בענין כחה של אמונה.
"ויהי כדבר איש האלהים אל המלך לאמר סאתים שערים בשקל וסאה סלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שמרון, ויען השליש את איש האלהים ויאמר והנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה כדבר הזה ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל, ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימות" (מלכים ב' ז, יח-כ).
פסוקים אלו – מהפטרת פרשת מצורע, מלמדים עד כמה גדול כוח האמונה והביטחון. הפסוקים עוסקים בתקופה של בצורת ורעב גדול, המצב בשומרון היה בכי רע והיוקר האמיר עד שהיו מוכרים "רובע הקב דביונים בחמשה כסף" (שם ו, כה). והנה בא אלישע הנביא לפני המלך ואומר לו בדבר ה', כי למחרת ימכרו "סאתים שעורים בשקל וסאה סולת בשקל", מחיר זול מאד המראה על שפע עצום. השליש שעמד שם, לא האמין לדברי הנביא, לגלג ואמר: "היהיה כדבר הזה". והנביא אומר לו: "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל".
ואכן, כפי שאמר הנביא לשליש כך היה. למחרת התגלה שמחנה ארם כולו ברח, כל העם יצא לבזוז את השלל וברגע אחד התהפך המצב מרעב נורא לשפע עצום. אותו שליש ראה בעיניו כיצד מחיר סאתים שעורים וסאה סולת יורד לשקל בלבד, אך לא זכה לאכול מלחם זה כיון שהעם רמסוהו בשער וימות. כך נתקיים בו, "כאשר דיבר איש האלוהים".
לכאורה יש לתמוה, מדוע נתחייב השליש מיתה. אף שעל פי דין העובר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים, אך לא מצינו שהשליש עבר על דברי הנביא, אלא שפקפק בדבריו ולא האמין שביום אחד יתהפך הגלגל מרעב גדול לשפע עצום ורב עד כדי שסאה סולת תימכר בשקל. מדוע אם כן נענש בעונש מיתה, על שלא האמין לדברי הנביא.
מרן ראש הישיבה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר, מאמר 'כמה גדולים בעלי אמנה') מביא את מאמר חז"ל בגמרא (תענית ח, א): "אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה". מבואר בדבריהם, שכל השפע היורד לעולם הוא בזכות אותם אנשים המאמינים בבורא עולם ובטוחים בו שימציא להם את מזונותיהם וצורכיהם. כפי שדרשו חז"ל (שבת לא, א) על הפסוק (ישעיה לג, ו): "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת" - "אמונת, זה סדר זרעים", וכתבו התוספות (שם): "מפרש בירושלמי, שמאמין בחי העולמים וזורע". כלומר, הגשמים יורדים בעולם עבור אותם אנשים, שאינם טועים לחשוב שהאדמה מצמיחה את התבואה בדרך הטבע, אלא מאמינים בהקב"ה ובוטחים בו שיוריד גשמים, ובכוח אמונה זו הם זורעים את שדותיהם.
ונראה, שמעיקר הדין אלו שאינם בעלי אמנה, ואין זריעתם מתוך אמונה בחי העולמים אלא כדרכו של עולם, לא היו מקבלים כלל גשמים ולא היה להם כיצד להתפרנס ולהחיות נפשם. רק בזכות אמונתם של בעלי האמונה, ניזונים כל באי עולם מברכת ההשפעה העליונה שבאה לעולם.
וביאור העניין, שאין כאן עונש, אלא שהכופר בהשגחת הקב"ה ואינו מאמין שהיא הנותנת כוח לעשות חיל, אינו זכאי ליהנות מפירותיה. בזה נבין את חומר העונש שקיבל השליש, שלגלג על נבואת אלישע. כיון שלא האמין להבטחת הקב"ה על ידי אלישע, לא הייתה לו הזכות ליהנות מפירותיה, ולכן אמר לו הנביא "ומשם לא תאכל". בכדי שלא יבוא לידו שפע זה שלא האמין בו, היה עליו להסתלק מן העולם בלא ליהנות ממנו אף במעט.
שנינו בגמרא (תענית ז, ב): "אמר רבי חמא ברבי חנינא, גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ", וכן (שם ח, ב): "אמר רבי יוחנן גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות", וכן (שם ז, א): "אמר רבי אבהו גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים, ופליגא דרב יוסף דאמר רב יוסף מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים קבעוה בתחיית המתים. אמר רב יהודה גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' רבא אמר יותר מיום שניתנה בו תורה".
ומבואר, שמעלת יום הגשמים גדולה מאוד עד שחז"ל דימוהו לדברים הגדולים ביותר שהיו בעולם מאז בריאת העולם, כבריאת שמים וארץ, קבוץ גלויות, תחיית המתים, ויום מתן תורה. והנה, לפי מה שהתבאר שירידת הגשמים היא בזכות בעלי אמנה שמאמינים בחי עולמים, נמצינו למדים יסוד גדול מאוד! את כוחה העצום והנשגב של האמונה בבורא עולם – ליצור מציאות של ירידת גשמים הנחשבת כאחד הדברים הגדולים ביותר מאז בריאת העולם! כך השריש הקב"ה בעולם, שאדם יכול ליצור בכח אמונתו מציאות חדשה!
ועל פי זה ביאר מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל את המעשה המופלא המובא במדרש (ויקר"ר כד, ג) באבא יוסי איש ציתור, שהיה יושב ושונה על יד המעיין ונתגלתה לו רוח רעה שהייתה שורה שם. אמרה לו הרוח, שעד עכשיו היתה היא לבדה שם ולא הזיקה לאף בריה, אולם עתה יש רוח רעה אחרת הרוצה לשרות שם ולהזיק את הבריות. שאלה אבא יוסי כיצד הוא יכול להלחם ברוח זו, השיבה לו הרוח כי על כל בני העיר לצאת אל המעיין כשבידיהם פטישים וכלי ברזל, ובראותם מערבולת מעל פני המים, ידעו כי שני הרוחות נלחמות האחת בשניה, ועליהם להקיש בכלי הברזל זה על זה, תוך כדי שהם אומרים 'דידן דנצח' 'דידן נצח', ולא ילכו משם עד שיראו כמו טיפי דם מעל פני המים. ואכן, כך עשו בני אותה העיר, וניצחה רוח זו את הרוח רעה.
ויש להבין, איזו תועלת הביאו בני העיר לרוח זו במלחמתה עם הרוח הרעה במה שצעקו 'דידן נצח' 'דידן נצח'. אמנם על פי זה מבואר היטב, שכיון שצעקו כך בני העיר, גילו בדעתם שהם מאמינים בכוחה של רוח זו, ובאמונתם זו הם חיזקו כוחה של הרוח במלחמתה עם הרוח הרעה, עד כדי נצחונה על רוח זו.
עוד התחדש מכוחה הגדול של האמונה, שכאשר אדם מאמין בכוחותיו שלו, יכול הוא ליצור בקרבו כוחות וכשרונות חדשים שעל פי דרך הטבע הוא לא היה יכול להגיע לזה. כפי שנאמר (שמות לה, כא): "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד", וכתב הרמב"ן (שם): "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו - על החכמים העושים במלאכה יאמר כן וכו' וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר". אומנים אלו, לא למדו מלאכה עדינה זו מעולם ולמרות זאת הצליחו במלאכתם מפני שסברו שעל פי טבעם הם ראויים למלאכה זו, והאמינו בכוחותיהם שתצלח בידם מלאכה זו. הרי שאדם המאמין בכוחותיו שלו יכול ליצור בקרבו, יש מאין, כוחות מעל הטבע.
כוחה של האמונה גדול אף בעשיית אותות ומופתים. כך ביאר הגר"א לאפיאן זצ"ל (לב אליהו, מאמר 'כח האמונה למעלה מן הטבע') את דברי חז"ל (סוטה לז, א), ששבטי יהודה ובנימין זכו לנס קריעת ים סוף על ידי אמונתם ובטחונם בהקב"ה. כך אמרו, שכאשר אמר הקב"ה למשה (שמות יד, טו): "דבר אל בני ישראל ויסעו" תיכף ומיד קפצו בני שבט יהודה לתוך הים, ולאחריהם ירדו בני שבט בנימין, והיו הולכים בתוך המים עד ירכיהם, והמשיכו ונכנסו פנימה לתוך הים עד שהגיעו המים לפיהם, ובכל העת ההיא לא פקפקו לרגע אחד בציווי הקב"ה אלא בטחו בו בכל ליבם ובכל נפשם, ובזכות אמונתם האיתנה ובטחונם החזק, זכו כל ישראל שנבקע הים לפניהם.
ובביאור הענין הביא בזה הגר"א לאפיאן זצ"ל (שם) את דברי ספר העיקרים (מאמר א, פכ"א), כי "האמונה בשם יתברך ובתורתו היא המביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש בדבר הרוחני וכו', כי לעולם לא נמצא לאחד מן הפילוסופים ולא לשום חוקר שישיג למעלת הנבואה, והוא הדבק הרוח האלהי עם השכל האנושי, כמו שנמצא לבעלי התורה שנדבק שכלם בשם דבוק חזק, עד שיגיע מהדבקותם לשנות טבע המציאות לעשות חפצם ורצונם, ויחדשו בעולם אותות ומופתים יותר מאד כנגד טבע המציאות".על ידי האמונה המוחלטת בהקב"ה מתעלה האדם למעלה מן הטבע, ואינו משועבד לכוחות הטבע כלל. אדרבה, המציאות הטבעית היא המשועבדת אליו, ובכל עת הוא יכול לכופפה אליו.
ומטעם זה מצינו את גדולי ישראל בכל הדורות, ולמעלה בקודש, האמוראים, התנאים, והנביאים, שהיו משעבדים לעיתים את כוחות הטבע לצרכיהם, וכפי שהוכיח זאת בעל העיקרים (שם) וכתב: "כי נמצא לנביאים יגזרו אומר ויקם להם השם ככל היוצא מפיהם, תמצא אליהו שהוריד האש למטה הפך טבעו וכו', ובקע מי הירדן, ואלישע רפא צרעת נעמן והחיה את המת בחייו ואף אחרי מותו, וכאלה רבות עמו ועם שאר הנביאים, ונמצא גם כן לכל המאמינים שהחסידים אף על פי שאינן נביאים ישנו הטבע בתפלתם או ישתנה בעבורם, שהרי חנניה מישאל ועזריה הושלכו לאש ולא נכוו, ורבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר חדשו בעולם דברים בשנוי טבעו ומנהגו של עולם, וזה אות כי המאמין בשם ובתורתו הוא למעלה מן הטבע ואינו משועבד לטבע המציאות, אבל טבע המציאות נכנע ומשועבד אליו והוא יכול לשנותו כפי חפצו ורצונו".
העולה מן הדברים, כי הקב"ה יסד בעולם, שאדם בכוח אמונתו מסוגל לשנות את טבע הבריאה. מעתה, מי שיאמין בכוחותיו שלו, שיוכל לגמור את כל הש"ס, ויאמין בהקב"ה שיסייע בידו בזה, בודאי שבזכות אמונתו יצליח לסיים את הש"ס!
אם אדם יכול בכוח אמונתו ליצור מציאות חדשה הדומה לבריאת העולם, ולשנות את כל סדרי הטבע, על אחת כמה וכמה שיוכל בכוח זה להחיות את ראשו ולבו. אמנם, מי שאינו מאמין בכוחו ואינו מאמין שהקב"ה יסייעו, בודאי שלא יזכה להגיע לידי כך. באמונה זו תלוי ההבדל בין המצליח בלימודו, לבין מי שאינו מצליח בלימודו.
אמנם עלינו לדעת דבר נוסף, הנה איתא בגמרא (נדה ע, ב): "מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו, הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו וכו', מאי קמ"ל, דהא בלא הא לא סגיא", מבואר, שגם היושב בישיבה אינו יכול להצליח ללא תפילה!
כח התפילה הוא רב ביותר, וכפי שכתב בעל העיקרים (שם): "שהחסידים אף על פי שאינן נביאים ישנו הטבע בתפלתם", אולם מעלת התפילה היא כשמתפלל בישיבה, שכן תפילה מחוץ לישיבה אינה תפילה! וכפי שמצינו (ברכות ח, א) את מעלת התפילה במקום תורה, באביי שאמר: "כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד', לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא" וכן מצינו בגמרא (שם): "רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי". ואכן, רואים זאת באופן מוחשי. מי שמתפלל בישיבה מצליח, ומי שאינו מתפלל בישיבה אינו מצליח.
זאת ועוד, לעיתים נדמה לבני הישיבה כי די בלימוד הש"ס והפוסקים כדבעי, עד כי הלימוד בסדר המוסר הוא נהיה בבחינת 'יתום'. עלינו לזכור שכל אחד ואחד מאיתנו חייב לקבוע לעצמו כל יום ללמוד באחד מספרי המוסר כחלק מסדרי הישיבה, כי לולי זה אף התורה עצמה אינה משתמרת, וכפי שהביא הגר"ח מואלוזין זצ"ל (נפש החיים ש"ד, פ"ז) בענין זה את דברי הגמרא (שבת לא, א): "משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה, הלך והעלה לו, אמר לו עירבת לי בהן קב חומטון, אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העליתה". שכשם שללא קב החומטון, התבואה אינה משתמרת, כך התורה ללא לימוד המוסר אינה משתמרת.
יעזור הקב"ה שכל אחד ואחד מאיתנו יזכה להאמין בכוחותיו שלו, ושיעזרהו הקב"ה בלימודו ובכל עניניו, ואזי יזכה לשפע של סייעתא דשמיא, ולהצלחה בכל הענינים.
No comments:
Post a Comment