Haddasim and Dead People

The Gemorah in Shabbos (33b) relates the story of Rashbi in the cave.  After he exited for the second time he was no longer tormented by people doing mundane activities.  The Gemorah recounts that he was appeased by seeing a old man running close to Shabbos with two haddasim to honor Shabbos.  What did Rashbi see in the haddasim of the fellow running erev Shabbos that made him appeased with the feeble actions of man?   Rav Kook explains (his words are better than my translation so you will have to read the Hebrew.) קדושת השבת יש שנים בכחה: האחד מה שהיא מקדשת ומעלה את ישראל בקדושתה העליונה ומרוממת אותם בעצם קדושת היום למעלה מכל עניני חול ומדבקתם בכבוד עליון וקדושה עליונה. חוץ מזה, היא ממשכת ג"כ את כח כל ימי המעשה עם כל חילונותם ושפלותם, שע"י שהם נזכרים בקדושת השבת הנם מתרוממים. ובאין הכרה מוחשית, הנפש הישראלית מרוממת עצמה אפילו בימי החול מפני זכר של יום השבת, ובזה אין דברי החול שפלים כ"כ כמו שהם נראים בחיצוניות שלהם, כ"א הם הולכים ומתעלים בקדושת השבת. ואע"פ שרוב הזמן הנם עסוקים בעבודת החול, מ"מ כ"כ הקדושה קרובה היא אל לבם, עד שהתכלית העליונה שבחיים מונחת עמוק בתוך הלב שהיא נעוצה דוקא בהקדושה. וכפי הרוממות של גילוי קרבת אלקים ב"ה בנפש, שהיא כמדת הטוב והצדק ויתר דרכי השם יתברך שנדבקים בה, ע"פ המבט הזה יש להשקיף על חיי שעה ועל העוסקים בהם בעין של קורת רוח. בין השמשות הוא המעבר שבין העבר להעתיד והוא מקשר את החול אל הקודש, ומורה השפעת הקודש על החול ע"י קישורו, אע"פ שמצד ההרגשה החיצונה נראה שהחול הוא מאד מגושם ופחות, מ"מ יש בו כח פנימי שרק בסקירה של הרגשה פנימית חדה הדומה לחוש הריח, שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנוי, רק אז יוכר קדושתו ועילויו. וזה הכח של פעולת הקודש על החול הוא פועל את הזריזות המעשית, עד שמעורר ג"כ את כחות הזקנה להיות מזורזים בפועל ובמעשה, ומ"מ אע"פ שהחול מושפע מהקודש מ"מ אין מעלת הקודש נופלת לחשבה רק כמצורפת אל החול, כ"א היא עומדת במעלתה לעצמה ג"כ. ע"כ בהגלות להם שבהדי פניא דמעלי שבתא ההוא סבא, שלא היה לו ראוי להמצא בקרבו כבר כח הזריזות למרוצה וחפזון, ומה שינה עליו טבעו להיות פעולת החיים כ"כ ניכרת עליו לקדושה, דהוה נקיט תרי מדאני אסי, להריח בהם לכבוד שבת, בהוראה על ההרגשה הפנימית הרוחנית הצריכה לצאת מקדושת השבת. אמנם תרתי ל"ל, אחד כנגד זכור, המורה על היחש של השבת עם החול, ואחד כנגד שמור המורה על עצם השמירה של קדושת השבת כשהיא לעצמה. אמר כמה חביבין מצות על ישראל, שקדושת המצות היא הנשמה המונחת בתוך כח החיים של גלגל כל פעולותיהם, שהן נראות כ"כ פשוטות ושפלות. יתיב דעתייהו, ולא הצטערו עוד על חיי עולם הנבלעים מחיי שעה, בראותם כי גם בחיי שעה יש לישראל קישור אמיץ לחיי עולם, וזה הקישור הוא מחדש ונותן כח לכושלים ועיפים, להיות זריזים לעבודת הקודש, גם בימי זקנה ושיבה. ועילוי הקדושה הזאת של הפיכת טבע הזקנה הכבדה לזריזותה של הילדות, דבר זה א"א לצאת אל הפועל כ"א ע"י פעולות החול כשהן מתפרצות מחוגן לעלות אל הקודש, כאותו היחש שיש לחיי עולם אל חיי שעה, שהם מוסיפים מעלה בצירופם, ע"כ יתיב דעתייהו.  

Rashi (23:3) says ששת ימים וגומ׳ – מה עניין שבת אצל מועדות? ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאילו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות. Why are Kohanim prohibited from contracting tumah from a dead man?  The kohan is the representative of kedusha present in this world.  Many acknowledge that after death there is kedusha.  People are willing to do all sorts of rituals, incantations and segulot to attempt to enhance the connection with the Almighty. However, to appreciate the connection one has with Hashem in עלמא הדין is a little more complex.  It is the job of the Kohan to ensure that kedusha is not retrained to death and hence he is instructed not to deal with the dead.  It is his job to see the kedusha present in everyday life.  It is the lesson Rashbi had to learn.

Two Types Of Offerings On Shavuot

 Among the mussaf offerings enumerated in parshas Pinchas the Torah does not mention that the goat offered on Shavuot is a chatas.  The Yerushalmi (Rosh Hashana 21a) says the reason is once one accepts the yoke of Torah sins are not looked at.  However, in this week's parsha it does  mention the korban as a chatas,  וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את, why can it mention it is a chatas here but not in Pinchas?  The Daas Zekanim in Pinchas (28:30) asks why we don't mention the sair mentioned in Emor in the mussaf prayers of Shavuot?  He explains וי״ל שהם נזכרים בכלל מה שכתוב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה בשבועותיכם בגלל המנחה כל אלו באין ולא במוסף.  In other words, there are two different types of korbonat offered on Shavuot.  There are the offerings because it is Shavuot, the day of mattan Torah and then there are offerings to accompany the shtei halechem.  It is the offering that comes because it is Shavuot where chatas isn't mentioned because it is a day of kabbalas Hatorah, we don't mention the sins.  However, in Emor, the Torah is listing the shair offered to come along with the shtei halechem and there chatas can be mentioned.  This is clear from the Rambam as well.  In Ch. 8 of Temmidin U'mussafin he says: בְּיוֹם חֲמִשִּׁים מִסְּפִירַת הָעֹמֶר. הוּא חַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְהוּא עֲצֶרֶת. וּבַיּוֹם הַזֶּה מַקְרִיבִין מוּסָף כְּמוֹ מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁנֵי פָּרִים וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת. וְאֵלּוּ הֵן הַקָּרְבָּנוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים וְהֵם מוּסַף הַיּוֹם. וְעוֹד מְבִיאִין יֶתֶר עַל הַמּוּסָף בַּיּוֹם הַזֶּה מִנְחָה חֲדָשָׁה שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּמַקְרִיבִין עִם הַלֶּחֶם פַּר וּשְׁנֵי אֵילִים וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים. הַכּל עוֹלוֹת. וּשְׂעִיר חַטָּאת. וּשְׁנֵי כְּבָשִׂים זֶבַח שְׁלָמִים. וְאֵלּוּ הֵן הַקָּרְבָּנוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּחֻמַּשׁ וַיִּקְרָא.  One of the שעירים is offered because it is the holiday of Shavuot and the other is offered to accompany the shtei halechem. (Rav Eliyahu Baruch.)  [It is noteworthy that the Chabad nusach of the the mussaf does mention both seirim.  The simple peshat in that would be that even though the sair is offered to accompany the shtei halechem, since it effects a kapparah it is mentioned.  See here.)  [Also see here, especially bottom.]

Return

 From the Emes L'Yaakov footnote to Parshat Bo (12:2.)

Gomel Chesed

From the Bishvilei Haparsha from the Mir. 

הגאון רבי משה בהגרח"ז פינקל זצ"ל

בילקו"ש רות (רמז תרא): ״א״ר זעירא המגילה הזו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא היתר ולא איסור, ולמה נכתבה? ללמדך שכר של גומלי חסדים״.ויש להבין את הביטוי ״גומלי חסדים״, הרי תיבת ״גמול״ משמעותה תשלום, וחסד הרי אינו תשלום אלא עשיית חסד? והנאמר על הקב״ה ״גומל חסדים טובים״ פירושו הוא שמשלם לעבדיו שכר ע״י חסדים טובים, אבל בין אדם לחבירו מה ענין גמול אצל עשיית חסד

ונראה שאכן שתי דרגות הן: לעשות חסד, ולגמול חסד. והנדרש מכל אדם בכל מידה טובה הוא לחתור אל השלימות. וכן במידת החסד, הרי המקבל נכלם ומתבייש, ולכן אנו מבקשים מהקב״ה ״ונא אל תצריכנו ד׳ אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם וכו׳ שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד״. אבל לעושה החסד ישנה עצה לסלק במידה גדולה את כלימתו של המקבל ע״י כך שיתן לו הרגשה שאין זו מתנת חסד אלא גמול ותשלום, והיינו שימצא עילה לומר למקבל שמפני סיבה זו או אחרת הריני חייב לך גמול ואין לך להתבייש מפני.וכן הוא מפורש במגילת רות שלא נתן בועז לרות משלו אלא אמר: ״וגם של תשֹלוּ לה מן הצבתים״ (רות ב,טז), וברש״י: ״עשו עצמכם כאילו אתם שוכחים״. ואכן לפני זה נאמר שצוה בועז: ״וגם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה", והביאור הוא שלא תיכלם ע״י שנזקקת למתנת בשר ודם, אלא תהיה זוכה בלקט שהתורה זיכתה לה.

You Are Kadosh

קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י י״י֥ אֱלֹקיכם אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י י״י֥ אֱלֹקכים.  What is the connection between these three things?  Rav Tzvi Yehuda says that there are two elements to קדושים תהיו.  One element is as the Rishonim explain a commandment to be holy each according to their own explanation.  The second element is that the possuk is a guarantee that you will be holy. Where does this kedusha come from? אֲנִ֖י י״י֥ אֱלֹקיכם, because of the connection to Hashem.  What if the person is a sinner, where is his connection to Hashem.  The Or Hachayim at the beginning of Korach explains that Yaakov is not mentioned in the lineage of Korach because Korach's sin went so far as to destroy even the innate kedusha that he had in him from his holy forefathers, but the connection to Yaakov was not destroyed which allows for teshuva (see how he reads it into the Gemorah.)  It is the connection to the Avos that always remains.  The way to enhance this innate connection with the Avos is through keeping Shabbos (the three meals correspond to the three Avos and as the Gemorah Shabbos (118a) says it is connected to the נחלה of Yaakov.)  The possuk is enumerating things that demonstrate our innate kedusha. (See Shviley Pinchas 5780.)  

This is the common thread between the two parshiot of Acharei Mos and Kedoshim.  The two goats chosen for the korban and to be sent off the cliff looked identical.  The Alter Rebbe says that this represents that even when there is no clear difference between the Jew and his neighbor, still את יעקב אהבתי ואת עשו שנאתי.  It is the innate kedusha that shines through on Yom Kippur.  This is a whole different approach to קדושים תהיו, it is not something one needs to strive to reach but merely to awaken the inner kedusha within. 

Pay The Worker

 לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר.  The Mishnas Yaavetz has a chakirah in this issur which he uses to explain many things.  Is the issur a monetary issur, the claim the worker has on the employer creates an issur or is it an issur v'heter law, besides owing the worker money, the Torah also slaps an issur on the employer.  I just want to add here what would seem to be a contradiction in the Rambam.  

There is a machlokes in the Gemorah Bava Metzia (111a) between Rav and Shmuel if when one hires a night worker if the issur of בל תלין kicks in at the end of the night or only at the end of the following day.  The Rif, Rambam and Rosh follow Rav because we rule like him in issur the law follows him in issur.  The Haghos Meimonios (Scirus 11:1) asks that the law should follow Shmuel because it is a monetary issue.  We see they disagree in the above chakirah.  That would mean the Rambam holds its a monetary issur, an extension of the workers' claim. 

The Rambam Scirus (11:1) says there is no lashes for violating בל תלין because its ניתן לתשלומין.  Asks the Minchas Chinuch (230:5,) that the Rambam himself rules if you take a משכנו שלא ברשות, there is lashes.  The Maggid explains the reason that there are lashes is because the issur is not a financial issur, it’s in the act of taking the collateral.  Asks the M.C. so why is not paying a worker not the same thing?  The M.C. understood the averah here is an issur law, and the paying doesn’t amend that. The Rambam must hold that the issur is a monetary issur and that is amended by payment.  However, this contradicts the previous Rambam?

Holy Washing

What is the kedusha in washing one's hands before and after eating?  From Aley Shor volume 1.

Emunah

שיחה מאת ר' נתן צבי פינקל זק"ל בענין כחה של אמונה.

"ויהי כדבר איש האלהים אל המלך לאמר סאתים שערים בשקל וסאה סלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שמרון, ויען השליש את איש האלהים ויאמר והנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה כדבר הזה ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל, ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימות" (מלכים ב' ז, יח-כ).

 פסוקים אלו – מהפטרת פרשת מצורע, מלמדים עד כמה גדול כוח האמונה והביטחון. הפסוקים עוסקים בתקופה של בצורת ורעב גדול, המצב בשומרון היה בכי רע והיוקר האמיר עד שהיו מוכרים "רובע הקב דביונים בחמשה כסף" (שם ו, כה). והנה בא אלישע הנביא לפני המלך ואומר לו בדבר ה', כי למחרת ימכרו "סאתים שעורים בשקל וסאה סולת בשקל", מחיר זול מאד המראה על שפע עצום. השליש שעמד שם, לא האמין לדברי הנביא, לגלג ואמר: "היהיה כדבר הזה". והנביא אומר לו: "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל".

ואכן, כפי שאמר הנביא לשליש כך היה. למחרת התגלה שמחנה ארם כולו ברח, כל העם יצא לבזוז את השלל וברגע אחד התהפך המצב מרעב נורא לשפע עצום. אותו שליש ראה בעיניו כיצד מחיר סאתים שעורים וסאה סולת יורד לשקל בלבד, אך לא זכה לאכול מלחם זה כיון שהעם רמסוהו בשער וימות. כך נתקיים בו, "כאשר דיבר איש האלוהים".

לכאורה יש לתמוה, מדוע נתחייב השליש מיתה. אף שעל פי דין העובר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים, אך לא מצינו שהשליש עבר על דברי הנביא, אלא שפקפק בדבריו ולא האמין שביום אחד יתהפך הגלגל מרעב גדול לשפע עצום ורב עד כדי שסאה סולת תימכר בשקל. מדוע אם כן נענש בעונש מיתה, על שלא האמין לדברי הנביא.

מרן ראש הישיבה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר, מאמר 'כמה גדולים בעלי אמנה') מביא את מאמר חז"ל בגמרא (תענית ח, א): "אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה". מבואר בדבריהם, שכל השפע היורד לעולם הוא בזכות אותם אנשים המאמינים בבורא עולם ובטוחים בו שימציא להם את מזונותיהם וצורכיהם. כפי שדרשו חז"ל (שבת לא, א) על הפסוק (ישעיה לג, ו): "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת" - "אמונת, זה סדר זרעים", וכתבו התוספות (שם): "מפרש בירושלמי, שמאמין בחי העולמים וזורע". כלומר, הגשמים יורדים בעולם עבור אותם אנשים, שאינם טועים לחשוב שהאדמה מצמיחה את התבואה בדרך הטבע, אלא מאמינים בהקב"ה ובוטחים בו שיוריד גשמים, ובכוח אמונה זו הם זורעים את שדותיהם.

ונראה, שמעיקר הדין אלו שאינם בעלי אמנה, ואין זריעתם מתוך אמונה בחי העולמים אלא כדרכו של עולם, לא היו מקבלים כלל גשמים ולא היה להם כיצד להתפרנס ולהחיות נפשם. רק בזכות אמונתם של בעלי האמונה, ניזונים כל באי עולם מברכת ההשפעה העליונה שבאה לעולם.

וביאור העניין, שאין כאן עונש, אלא שהכופר בהשגחת הקב"ה ואינו מאמין שהיא הנותנת כוח לעשות חיל, אינו זכאי ליהנות מפירותיה. בזה נבין את חומר העונש שקיבל השליש, שלגלג על נבואת אלישע. כיון שלא האמין להבטחת הקב"ה על ידי אלישע, לא הייתה לו הזכות ליהנות מפירותיה, ולכן אמר לו הנביא "ומשם לא תאכל". בכדי שלא יבוא לידו שפע זה שלא האמין בו, היה עליו להסתלק מן העולם בלא ליהנות ממנו אף במעט.

שנינו בגמרא (תענית ז, ב): "אמר רבי חמא ברבי חנינא, גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ", וכן (שם ח, ב): "אמר רבי יוחנן גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות", וכן (שם ז, א): "אמר רבי אבהו גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים, ופליגא דרב יוסף דאמר רב יוסף מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים קבעוה בתחיית המתים. אמר רב יהודה גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' רבא אמר יותר מיום שניתנה בו תורה".

ומבואר, שמעלת יום הגשמים גדולה מאוד עד שחז"ל דימוהו לדברים הגדולים ביותר שהיו בעולם מאז בריאת העולם, כבריאת שמים וארץ, קבוץ גלויות, תחיית המתים, ויום מתן תורה. והנה, לפי מה שהתבאר שירידת הגשמים היא בזכות בעלי אמנה שמאמינים בחי עולמים, נמצינו למדים יסוד גדול מאוד! את כוחה העצום והנשגב של האמונה בבורא עולם – ליצור מציאות של ירידת גשמים הנחשבת כאחד הדברים הגדולים ביותר מאז בריאת העולם! כך השריש הקב"ה בעולם, שאדם יכול ליצור בכח אמונתו מציאות חדשה!

ועל פי זה ביאר מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל את המעשה המופלא המובא במדרש (ויקר"ר כד, ג) באבא יוסי איש ציתור, שהיה יושב ושונה על יד המעיין ונתגלתה לו רוח רעה שהייתה שורה שם. אמרה לו הרוח, שעד עכשיו היתה היא לבדה שם ולא הזיקה לאף בריה, אולם עתה יש רוח רעה אחרת הרוצה לשרות שם ולהזיק את הבריות. שאלה אבא יוסי כיצד הוא יכול להלחם ברוח זו, השיבה לו הרוח כי על כל בני העיר לצאת אל המעיין כשבידיהם פטישים וכלי ברזל, ובראותם מערבולת מעל פני המים, ידעו כי שני הרוחות נלחמות האחת בשניה, ועליהם להקיש בכלי הברזל זה על זה, תוך כדי שהם אומרים 'דידן דנצח' 'דידן נצח', ולא ילכו משם עד שיראו כמו טיפי דם מעל פני המים. ואכן, כך עשו בני אותה העיר, וניצחה רוח זו את הרוח רעה.

ויש להבין, איזו תועלת הביאו בני העיר לרוח זו במלחמתה עם הרוח הרעה במה שצעקו 'דידן נצח' 'דידן נצח'. אמנם על פי זה מבואר היטב, שכיון שצעקו כך בני העיר, גילו בדעתם שהם מאמינים בכוחה של רוח זו, ובאמונתם זו הם חיזקו כוחה של הרוח במלחמתה עם הרוח הרעה, עד כדי נצחונה על רוח זו.

עוד התחדש מכוחה הגדול של האמונה, שכאשר אדם מאמין בכוחותיו שלו, יכול הוא ליצור בקרבו כוחות וכשרונות חדשים שעל פי דרך הטבע הוא לא היה יכול להגיע לזה. כפי שנאמר (שמות לה, כא): "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד", וכתב הרמב"ן (שם): "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו - על החכמים העושים במלאכה יאמר כן וכו' וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר". אומנים אלו, לא למדו מלאכה עדינה זו מעולם ולמרות זאת הצליחו במלאכתם מפני שסברו שעל פי טבעם הם ראויים למלאכה זו, והאמינו בכוחותיהם שתצלח בידם מלאכה זו. הרי שאדם המאמין בכוחותיו שלו יכול ליצור בקרבו, יש מאין, כוחות מעל הטבע.

כוחה של האמונה גדול אף בעשיית אותות ומופתים. כך ביאר הגר"א לאפיאן זצ"ל (לב אליהו, מאמר 'כח האמונה למעלה מן הטבע') את דברי חז"ל (סוטה לז, א), ששבטי יהודה ובנימין זכו לנס קריעת ים סוף על ידי אמונתם ובטחונם בהקב"ה. כך אמרו, שכאשר אמר הקב"ה למשה (שמות יד, טו): "דבר אל בני ישראל ויסעו" תיכף ומיד קפצו בני שבט יהודה לתוך הים, ולאחריהם ירדו בני שבט בנימין, והיו הולכים בתוך המים עד ירכיהם, והמשיכו ונכנסו פנימה לתוך הים עד שהגיעו המים לפיהם, ובכל העת ההיא לא פקפקו לרגע אחד בציווי הקב"ה אלא בטחו בו בכל ליבם ובכל נפשם, ובזכות אמונתם האיתנה ובטחונם החזק, זכו כל ישראל שנבקע הים לפניהם.

ובביאור הענין הביא בזה הגר"א לאפיאן זצ"ל (שם) את דברי ספר העיקרים (מאמר א, פכ"א), כי "האמונה בשם יתברך ובתורתו היא המביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש בדבר הרוחני וכו', כי לעולם לא נמצא לאחד מן הפילוסופים ולא לשום חוקר שישיג למעלת הנבואה, והוא הדבק הרוח האלהי עם השכל האנושי, כמו שנמצא לבעלי התורה שנדבק שכלם בשם דבוק חזק, עד שיגיע מהדבקותם לשנות טבע המציאות לעשות חפצם ורצונם, ויחדשו בעולם אותות ומופתים יותר מאד כנגד טבע המציאות".על ידי האמונה המוחלטת בהקב"ה מתעלה האדם למעלה מן הטבע, ואינו משועבד לכוחות הטבע כלל. אדרבה, המציאות הטבעית היא המשועבדת אליו, ובכל עת הוא יכול לכופפה אליו.

ומטעם זה מצינו את גדולי ישראל בכל הדורות, ולמעלה בקודש, האמוראים, התנאים, והנביאים, שהיו משעבדים לעיתים את כוחות הטבע לצרכיהם, וכפי שהוכיח זאת בעל העיקרים (שם) וכתב: "כי נמצא לנביאים יגזרו אומר ויקם להם השם ככל היוצא מפיהם, תמצא אליהו שהוריד האש למטה הפך טבעו וכו', ובקע מי הירדן, ואלישע רפא צרעת נעמן והחיה את המת בחייו ואף אחרי מותו, וכאלה רבות עמו ועם שאר הנביאים, ונמצא גם כן לכל המאמינים שהחסידים אף על פי שאינן נביאים ישנו הטבע בתפלתם או ישתנה בעבורם, שהרי חנניה מישאל ועזריה הושלכו לאש ולא נכוו, ורבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר חדשו בעולם דברים בשנוי טבעו ומנהגו של עולם, וזה אות כי המאמין בשם ובתורתו הוא למעלה מן הטבע ואינו משועבד לטבע המציאות, אבל טבע המציאות נכנע ומשועבד אליו והוא יכול לשנותו כפי חפצו ורצונו".

העולה מן הדברים, כי הקב"ה יסד בעולם, שאדם בכוח אמונתו מסוגל לשנות את טבע הבריאה. מעתה, מי שיאמין בכוחותיו שלו, שיוכל לגמור את כל הש"ס, ויאמין בהקב"ה שיסייע בידו בזה, בודאי שבזכות אמונתו יצליח לסיים את הש"ס!

אם אדם יכול בכוח אמונתו ליצור מציאות חדשה הדומה לבריאת העולם, ולשנות את כל סדרי הטבע, על אחת כמה וכמה שיוכל בכוח זה להחיות את ראשו ולבו. אמנם, מי שאינו מאמין בכוחו ואינו מאמין שהקב"ה יסייעו, בודאי שלא יזכה להגיע לידי כך. באמונה זו תלוי ההבדל בין המצליח בלימודו, לבין מי שאינו מצליח בלימודו.

אמנם עלינו לדעת דבר נוסף, הנה איתא בגמרא (נדה ע, ב): "מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו, הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו וכו', מאי קמ"ל, דהא בלא הא לא סגיא", מבואר, שגם היושב בישיבה אינו יכול להצליח ללא תפילה!

כח התפילה הוא רב ביותר, וכפי שכתב בעל העיקרים (שם): "שהחסידים אף על פי שאינן נביאים ישנו הטבע בתפלתם", אולם מעלת התפילה היא כשמתפלל בישיבה, שכן תפילה מחוץ לישיבה אינה תפילה! וכפי שמצינו (ברכות ח, א) את מעלת התפילה במקום תורה, באביי שאמר: "כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד', לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא" וכן מצינו בגמרא (שם): "רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי". ואכן, רואים זאת באופן מוחשי. מי שמתפלל בישיבה מצליח, ומי שאינו מתפלל בישיבה אינו מצליח.

זאת ועוד, לעיתים נדמה לבני הישיבה כי די בלימוד הש"ס והפוסקים כדבעי, עד כי הלימוד בסדר המוסר הוא נהיה בבחינת 'יתום'. עלינו לזכור שכל אחד ואחד מאיתנו חייב לקבוע לעצמו כל יום ללמוד באחד מספרי המוסר כחלק מסדרי הישיבה, כי לולי זה אף התורה עצמה אינה משתמרת, וכפי שהביא הגר"ח מואלוזין זצ"ל (נפש החיים ש"ד, פ"ז) בענין זה את דברי הגמרא (שבת לא, א): "משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה, הלך והעלה לו, אמר לו עירבת לי בהן קב חומטון, אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העליתה". שכשם שללא קב החומטון, התבואה אינה משתמרת, כך התורה ללא לימוד המוסר אינה משתמרת.

יעזור הקב"ה שכל אחד ואחד מאיתנו יזכה להאמין בכוחותיו שלו, ושיעזרהו הקב"ה בלימודו ובכל עניניו, ואזי יזכה לשפע של סייעתא דשמיא, ולהצלחה בכל הענינים.

Don't Cut It

השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות (Ki Teitzey 24:8.)  The Gemirah in Shabbos (132b) is clear that this not only applies to tamah negaim but to tahor negaim as well.  Rashi identifies the tahor nega as the בהק and one who the nega covered their entire body.  The Tosfot Rid disagrees with Rashi's mentioning of בהק because he argues that is not called a nega at all and the case of when the nega spread over the whole person also doesn't make sense for the person is not going to skin himself.  Instead he learns the Gemorah as referring to a case of a nega that stood for two weeks that was susceptible to tumah if it developed signs of tumah on such a nega there is an issur to cut it off.  This is the opinion of Tosfot Shavuot (4a) as well.  We see Rashi holds that the בהק is considered a nega and that the issur of cutting off the nega has nothing to do with attempting to rid one's self of tumah.  The Rashba in Shabbos (133a) asks why is cutting off the nega to do a milah considered a דבר שאינו מתכוין just because the person's intent is merely to do the mitvah, the person still has full intent to do the act of cutting?  He answers that the issur of cutting the naga is not to do the act of cutting it off, the issur is to try to cause taharah without the proclamation of the kohan as the possuk says ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים.  Since the person is not trying to cause tahara, rather to do the mitzvah, it is a דבר שאינו מתכוין.  The Sfas Emes asks that the aforementioned Gemorah contradicts this for the Gemorah says the issur applies to a tahor nega as well?  The Rashba must have learnt like the Rid and Tosfos and since there was a possibility of tumah it is included in the issur of trying to be metahar the nega.  This approach is supported by the Gemorah Shabbos (94b) that says if there are three white hairs in the nega and one cuts off one of them there is no lashes because the nega is still tamah because of the two hairs.  We see the issur is to be metahar the nega.  (See Mishne L'melech Tumas Tzaaras 10:1.)  A נ"מ between Rashi and the other Rishonim may be on a nega that is less thabn the size required for it to become tamah, less than a גריס if there will be an issur in cutting it off.  According to Rashi yes, for it is still a nega but according to the other Rishonim no for there is on possibility of tumah (see Igrot Moshe back of volume 1 Kodshim siman 25.) 

The Gemorah Arachin (3a) has a רבוי to include a katan that will have tumas negaim.  The Kli Chemda in Lech Lecha brings a question from the Kutna Rav according to the הו"א that a katan does not have tumas negaim why would we need a possuk to tell us that you can cut off the nega of a katan to do milah, there is on tumas negaim on a katan?  His question assumes like the approach of the Rishonim not like Rashi

Kohan In Demand

The Mishna in Negaim (3:1) says that a kohan must pronounce the nega tamah or tahor.  The Gemorah in Yoma (42a) wants to bring a proof from the fact that a kohan needs to shect the parah adumah that shechita is considered an avodah.  The Gemorah says that shechita is not an avodah and parah adumah requires a kohan just like seeing a nega.  The kohan that sees the nega does not need to be kosher for the avodah, it can be a baal mum or even a katan (see Rambam Ch. 9 of Tumas Tzaaras) and therefore presumably he does not have to wear the priestly garments.   Similarly, one would assume the same thing applies to shecting of the parah adumah (Chazon Eish Parah 8:3.)  However, the Tosfot Yeshanim and Rosh in Yoma say that the kohan that shects the parah adumah must wear the priestly garments.  Why?  The Minchas Avrohom (Torah Kohanim pg. 98) suggests that they must hold that garments are not worn for the sake of doing an avodah but that it is a din in the actions of the parah that it requires priestly garments.  That would explain why the Rambam holds even if the kohan gadol does the avodat haparah he still wears the priestly garments of a regular kohan (see Laws of the Parah 1:12 and Mishne L'melech.)  Why does he not wear his regular priesly garments or at least the bigday lavan he wears on Yom Kippur?  It must be the Rambam understood this is a unique law of wearing priestly garments nothing to do with avodah and that is fulfilled with the bigday lavan. 

The Briskor Rav suggests that this need for a kohan extends to the taharah of the metzorah as well.  

Look At Yourself

 A chassidic tale of Rav Chayim. 

Treasure

 כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם.  Rashi comments ונתתי נגע צרעת – בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.  If the point is to give the treasures to Klal Yisroel why does one need to go the trouble of destroying their house and why not just give a treasure map to Klal Yisroel?  The Sfas Emes 5639 says אמנם וודאי גוף הענין נגעי בתים הוא פלא גדול והוא אות ומופת על קדושת בנ"י שמביאין קדושה וטהרה גם במקומות מושבותיהם. ויש ללמוד ק"ו דכתיב אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה על החטא שקורות ביתו של אדם מעידין. מכ"ש מדה טובה מרובה שהצדיק צריך להביא הרגשת קדושה בכל השייך אליו וגם בצומח ודומם. והנה בנ"י כן עשו שהוציאו ארץ כנען מיד הטומאה והכניסוהו בקדושה שכשנקרא ארץ ישראל השרה הבורא ית' שכינתו בבהמ"ק. וזה בכלל ובכל מאודך שצריכין להביא לכל הנכסים הארת הקדושה. ומצד זה יכול להיות טומאת נגע צרעת גם בבתים. וזאת הבשורה טובה שיוכלו לתקן כל המקומות ג"כ.  The treasure is not a chest filled with gold, diamonds and pearls, the treasure is that you can find kedusha even in the stones and wood of the house!  The nega on the house is a siman that even the inanimate objects used to build a house have kedusha and the tumah of the gentiles must be removed.  With this idea we can also explain why the Torah uses the strange terminology of אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם?  The Torah is hinting that even in the אחזה, in the land a person owns, there is kedusha 

Another interpretation is that it is only when the house is destroyed that a person can find the treasure.  Just as a tree grows only after a seed is planted and crushed into the ground, so too sometimes it is necessary for a person to destroy their house in order to find the treasure within.  In the Yom Yom for 17 אייר  it says "On Lag Ba'Omer, about 5604 (1844), the Tzemach Tzedek related this teaching of the Baal Shem Tov: It is written, "For you (Israel) shall be a land of desire, says the Lord of Hosts". Just as the greatest scientists will never discover the limits of the enormous natural resources which the Almighty has sunk into the land ("everything came from the earth"), neither will anyone ever find the limits of the great treasures which lie within Israel - G‑d's "land of desire."  The Baal Shem Tov concluded: I want to make Israel yield the kind of produce which the Almighty's "land of desire" is capable of yielding."  The house is a siman for the treasure that a person can find within themselves when one knocks down the barriers that stand between themselves and the treasure within. 

Silence In Death

What is the connection between the death of the Nadav and Avihu and the parsha of the forbidden animals?  The parsha of the avodat yom kippurim follows after it mentions the death of Nadav and Avihu. What is the connection between the death of Nadav and Avihu and the avodah of Yom Kippur?  Why was Aharon's acceptance of the death of his sons accepted through silence and not through the normal way of talking about the deceased? 

The midrash (11:6) says וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּנֶה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַתֶּה אֶת משֶׁה שֶׁיֵּלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ לְמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, י): גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, הֲרֵי שִׁשָּׁה, וּבַשְּׁבִיעִי אָמַר לוֹ (שמות ד, יג): שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אַתְּ אוֹמֵר שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי צוֹרְרָה לְךָ בִּכְנָפֶיךָ, אֵימָתַי פָּרַע לוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי חֶלְבּוֹ, רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּל שִׁבְעַת יְמֵי אֲדָר הָיָה משֶׁה מְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים שֶׁיִּכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבַשְּׁבִיעִי אָמַר לוֹ (דברים ג, כז): כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה וְכַסָּבוּר שֶׁלּוֹ הִיא, בַּשְּׁבִיעִי אָמַר לוֹ, לֹא שֶׁלְךָ הִיא אֶלָּא שֶׁל אַהֲרֹן אָחִיךָ הִיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי.  What is the connection between Moshe's refusal to take the job of being the leader and redeemer of Klal Yisroel and his loss of the kehunah gedolah and the inability to enter Eretz Yisroel? 

Moshe Rabbenu refused to take up the shlichut that Hashem sent him upon because he was כבד פה וכבד לשון.  The Maharal (Gevurot Ch. 28) explains that since Moshe was total ruchni he could not fit into the worldly bounds that words place upon ideas.  This is why Moshe Rabbenu was the fitting leader for the generation of the midbar, the generation that lived in a miraculous manner.  The mishkan was a place where heaven met earth.  It was a combination of where the finest, beautiful items were used to serve G-d.  Entering Eretz Yisroel provided this challenge for everyone.  People had to ted to earthly matters that are to be used for holy endeavors.  Moshe Rabbenu was not the man for this mission and the kehuna gedolah was given to Aharon and the entery to Eretz Yisroel was led by Yehoshua.  

Nadav and Avihu inherited from their father the ability to bring kedusha to the gashmi as well but they went as step further.  ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. They did not see this as a chutzpah because to them the gashmi was just as holy as the ruchni.  Their אש זרה was trying to emulate the avodah of the שיער לעזעזל that we offer on Yom Kippur.  The sair also counts as an offering to G-d.  Even our sins, that which is not desired becomes part of an offering to G-d.  Nadav and Avihu tried to accomplish the same thing with their offering thas was חוץ לתחום, not in the normal prescribed order.  In theory their practice may not be wrong but the time for such an ability that even an אש זרה can be part of the avodat Hashem has not been reached yet.  That is why Aharon's נחמה was not expressed in words for since the reason for their death involved incorporating the gashmi into the ruchni the nechama had to go the opposite direction and could not be limited to words.  Therefore, following their deaths the Torah gives boundaries to what foods one can eat for we are bound by rules of kedusha and that which can not be  incorporated.  (Based upon articles here and here.)