ותרד עיני דמעה – על ביטול תורה

 הגאון הרב אשר אריאלי שליט''א

איתא בחגיגה ה: הנביא אומר בשם ה': "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" והגמ' מבארת שהבכי הוא על החורבן. בהמשך מביאה הגמ' את הפסוק "ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'". א"ר אלעזר שלש דמעות הללו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה. בשלמא למ"ד על ישראל שגלו ממקומן היינו כי נשבה עדר ה', אלא למ"ד על ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה' ומת' הגמ' כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה.

הדברים כאן מסמרי שער. כשלומדים בת"ב את אגדות החורבן ורואים את הצרות הנוראות שסבלו ישראל בשעת החורבן, המיתות המשונות והסבל הנורא. והמצב הזה נמשך קרוב לאלפיים שנה. גזירות ורדיפות ושמד, שעובר על כלל ישראל בגלות. הקינה היא על שגלו ישראל ממקומן, אבל עיקר הבכי הוא על הביטול תורה! שכיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה. היתכן שכביכול הקב"ה מתעלם מהמצב הנורא של הצרות, וכלל ישראל זועק מרה בכאבו, והעסק של הבכי ועיקר הדמעה היא רק על הבטול תורה?!

שמעתי בשם אחד הגדולים [וכמדומני מהגר"א קוטלר זצוק"ל] שדייק בפסוק דיוק נפלא. כשפוגע באדם צער או כאב מסוים יוצאת מעיניו דמעה, אבל לפעמים העיניים שטופות בדמע אך הדמעה לא יוצאת החוצה והיא עדין עצורה בתוך העין. לשון הפסוק "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה" על שני בתי מקדשות יש דמעה. אך ההתפרצות של הבכי בתוקפו שהדמעה כבר יוצאת מן העין, הוא מחמת ביטול תורה. והדבר צ"ב.

וההסבר הפשוט נראה כך. אמנם הצער הוא נורא. נחרב בית ראשון, נחרב בית שני, כלל ישראל בגלות בכאלה שואות, צרות ורדיפות. אך כל זמן שהתורה בשלימותה אפשר לבנות הכל מחדש, כיון שהיסוד קיים. אך כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה. וכדאי' ברמב"ם שכל המחלוקות הנמצאים במשנה של התנאים הקדושים, של ב"ש וב"ה, הכל תוצאה של הצרות והגלות. לפני כן לא היתה מחלוקת בישראל, הכל היה ברור כנאמר בסיני. רק אחר "שמלכה ושריה בגויים אין תורה" רבו המחלוקות. וזה ממשיך וממשיך בירידת הדורות עד דורינו אנו, שרבתה כ"כ שכחת התורה וכל המושגים שלנו בתורה נהיו מצומצמים ביותר עד שרוב רובו של כלל ישראל, הם תינוקות שנשבו שלא פתחו ספר ובמצב ש"שהן יורדין יורדים על התהום". אמנם יש לנו הבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו" אך במידה מסוימת אחר החורבן זה כבר נקרא "אין תורה". התורה לא בתוקפה, ואין לך ביטול תורה גדול מזה. ולכן כשהיסוד מתרועע וא"א לחזור ולתקן המצב כמקודם, ע"ז הבכי פורץ "ותרד עיני דמעה" ואז גם הדמעות הקודמות יוצאות החוצה. כבר בוכים על הכל, אך שורש הבכי הוא מהצער והכאב על ביטול תורה.

האבלות של החורבן, האבלות ביום תשעה באב, ללא היסח הדעת ובבכי של "אוי מה היה לנו", דמעה של בית ראשון, דמעה על בית שני, דמעה על ביטול תורה, על הירידה הנוראה של כלל ישראל, מחמת שהיסוד של היהדות הזדעזע, דמעות אלו הם הבונים את ביהמ"ק – הם מקרבים אותנו שוב אל הקב"ה. שהרי אי' בגמ' ש"מיום שנחרב ביהמ"ק מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" אך דמעות כן מסוגלות לפרוץ חומה זו וכדאי' "כל השערים ננעלו שערי דמעות לא ננעלו" (ב"מ נט.). דמעות הרי נובעים מעומק הלב, דמעות של אמת. עם אמת זו אפשר לבקוע אפי' מחיצת ברזל וכמובא בספרים מהזוה"ק לגבי ימים נוראים על הפסוק "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה" (ראשית חכמה שער התשובה פ"ד) [רק שיהיו דמעות אמת וכמו שהגרי"ס זצ"ל הזהיר מבכי מזויף]. הצער והבכי על הריחוק מהשי"ת על המצב הרוחני הירוד של הכלל, ושל כ"א בפרט על ביטול ושכחת התורה, הוא עצמו גורם את הקרבה להשי"ת, את התיקון שיביא את הבנין.