Rashi at the beginning of the parsha says אברהם הוליד את יצחק. לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב״ה, צר קלסתר פניו דומה לאברהם, כדי שיאמרו הכל: אברהם הוליד את יצחק. וזהו שכתוב כאן: יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק.
Why are these people called latzim, call them rishaim because they deny the miracle? The Briskor Rav:
Rashi (24:57) ונשאלה פיה – שאין משיאין אשה אלא לדעתה. The Maharal asks but he was going to whisk her away even when her father was alive? He answers ואין זה קשיא, דבתואל גוי היה, ואין זכות לגוי בבתו לקדשה, ורבקה גיורת הואי, ויתומה. We see the Maharal holds that a gentile father does not have any rights over the marriage of his daughter. Rav Yosef Engel also assumes the fathers' right over the marriage of his daughter is a unique chiddush said to a yisroel. However, he suggests that possibly even a gentile can marry of their daughter because we assume she will want her father's marriage, the possuk of אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה that tells us the din by a yisroel is to add that she can not object even when she grows up. With this idea he explains a Rashi. The Gemorah in Kiddushin (61b) asks בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב (בראשית כד, מא) אז תנקה מאלתי אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי. "The Gemara asks another question: Granted, according to the opinion of Rabbi Meir, this is the reason that it is written, with regard to Abraham’s instruction to Eliezer to bring a wife for Isaac: “Then you shall be clear from my oath…if they will not give her to you” (Genesis 24:41). However, according to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need this addition? The positive formulation of the oath already indicates the negative." The Gemorah answers איצטריך סלקא דעתך אמינא היכא דניחא לה לדידה ולא ניחא ליה לדידהו מייתי בעל כרחייהו קא משמע לן. Rashi says the לדידהו is לקרובים. Why do the relatives have a say? Rav Yosef Engel says since they don't want it it removes the assumption that she would have wanted the marriage because even her relatives don't want the marriage.
It is possible that if the din of a father's control over his daughters marriage would apply to a gentile depends on the machlokes Rishonim as to how to understand this din. The Ritva in Kiddushin 3b says the father has ownership over his daughter and hence can marry her off. However, it seems that Rashi there and 5b in Kiddushin disagrees and holds that the father is merely granted rights of being able to "sell" her into marriage, but he doesn't actually own her. Rashi in Ketubot (47a) says we know the father can do nissuin for his daughter as well because it says את בתי נתתי and נתתי included all forms of giving over. Tosfos asks why do we have to derive it from the possuk, just learn it out from kiddushin? The Shitah answers that we don't learn out monetary issues from issur. Tosfos couldn't answer that because he holds the law of kiddushin is also a monetary law, that the father owns his daughter. According to the approach of Rashi this would be a chiddush din only by a yisroel but one could argue according to Tosfos that understands the Torah is teaching us a law of ownership, that law applies to gentiles as well for they also own things. However, it is possible this is a new type of ownership only applicable to a yisroel.
אין שיחה אלא תפלה. So why is it not included on the list of the 10 expressions of prayer (midrash beginning of Vaeschana)? Chazal prove שיחה means tefillah from the possuk תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו Tehillim (102:1.) אין עני אלא בדעת. The עני does not feel he is worthy to pray, he is in a state of מוחין דקטנות, he is in the שדה, working outside, not in prayer mode. The most the person can muster is a שיחה, a talking where the mouth is moving but the heart is not there. The שיחה is not counted as an expression of prayer because it does not even make it to the bottom rung of the ladder of prayer. As Rebbe Nechman says (Histapchus Hanefesh #2) sometimes a person is so far removed he can't even open his mouth to pray, yet that itself should arouse a person to discuss this with himself and that itself will be his prayer, that Hashem will allow him to pray. Yet, the fact that a person impromptu is willing to pray to Hashem is itself sometimes the greatest prayer (based upon shmuz from Rabbi Elefant with a different twist.) By turning to Hashem even though one does not feel like are u pto the ask, it awakens their doormat soul to connect to Hashem. The word שיח also means growth like שיח השדה. As Rav Kook explains שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים. וההפרחה הטבעית הזאת מיושר הנפש היא שורש להנהגת הדין למי שנוטה מנתיב יושר של ארחות חיים, כי מרת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לה חק טבעי, שהמשנה דרכה ונוטה מנתיבה יקבל עונש מוטבע. והיא מדתו של יצחק, כדכתיב קראי "ופחד יצחק הי' לי". וכדאמרי רבנן ברב ביאור. ע"כ יאתה שם "שיחה" לתפילת המנחה. By praying when one does not feel in it, it will bring forth their soul to sprout forth.
The Meor Einayim Ki Sesa brings from the Besht: והנה אמר מורי הבעש״ט נשמתו בגנזי מרומים תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו (תהלים ק״ב, א׳) על דרך משל שהמלך ביום שמחתו הכריז שכל מי שצריך דבר אל המלך כל מה שחסר לו איזה דבר ינתן לו מגנזי המלך והנה נקבצו ובאו כל איש ואיש זה שואל מחסורו וזה שואל מתנות אבנים טובות וכדומה לכולם צוה על ידי שלוחיו להנתן מבית גנזי המלך והנה איש אחד חכם ועני ולא שאל שום דבר רק שיניחו אותו לדבר בכל יום ויום עם המלך בעצמו ועל ידי זה כל טוב לא יחסר לו כי כלום חסר מבית המלך אמנם אותן האנשים קבלו על ידי שליח והשליח של המלך יש לו גבו על תפקידו ולא יכול להוסיף דבר משאל כן המלך בעצמו אין קצה לאוצרותיו והכל בידו וכן האדם העובד בבחינה זו דהיינו שכל בקשתו וחפצו רק שיניחו אותו לדבר עם המלך אזי כל טוב אדוניו בידו וזהו תפלה לעני רצה לומר התפלה שהיא ענייה שאינו מבקש דבר והיא עוטפות כל התפלות ומפרש הוא שמתפלל שלפני ה׳ ישפוך שיחו שידבר עם המלך בעצמו זו כל מגמתו ונמצא זה דבוק בבעל הרצון יתברך שמו כמבואר למעלה. It is the עני who comes with nothing and is ill prepared to ask for anything whose prayer is the best. It is the עני whose ife is so hard they can only come forth with a שיחה whoe's prayer is desired. (Similar idea cited in Toldot Yaakov Yosef Vaeschanan with a lightly different interpretation of the verse.)
מענין לענין, the Alexander Rebbe (חשבה לטובה) brings:
Why do we have 4 אמהות but only 3 אבות? Why is the principle of יפה שיתחתן של עבדי אבות learnt from a conversation regarding the marriage of Yitzchak and Rivka? The midrash points out that Yitzchak, Yaakov and Moshe all found their soul mate by a well. What is the connection between a well, a באר and finding a שידוך?
The number four represents the completion of the physical world. The number three is full unit when dealing with spiritual energy (see Shabbat 88a.) The Maharal often writes that woman are חומר and men are צורה. In the words of the Kabbalists, men are חכמה and women are בינה. It is the same idea. Men provide the אור, they are in the abstract world but it has no form, no כלי for the ideas to settle in. That is where the woman come in. They take the ideas and work out the details, work out the כלי and give it solid ground. What this may mean is that the men the basic structure, the woman builds the foundation. The man is in charge of decided the abstract ideas. It is a similar idea, men are focused on the idea in its abstract form, women are detail focused, how it will work out in the practical life.
רבי אליעזר בן הורקנוס, בור סוד שאינו מאבד טפה. ורבי אלעזר בן ערך, כמעין המתגבר. Rashi in Ke Sesa (31: 3) says בְּחָכְמָה – מַה שֶּׁאָדָם שׁוֹמֵעַ דְּבָרִים מֵאֲחֵרִים וְלָמֵד.וּבִתְבוּנָה – מֵבִין דָּבָר מִלִּבּוֹ מִתּוֹךְ דְּבָרִים שֶׁלָּמַד. The בור represents חכמה and the מעין represents בינה. The combination of both of them is the באר. It holds water and produces more. That is why the combination of both of these, the שידוך, takes place at a באר (see Beis Yishai derashot #41.)
יפה שיתחתן של עבדי אבות. The Gemorah in Sukkah (21b) says אמר רב אחא בר אדא אמר רב המנונא אמר רב: מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד - שנאמר ועלהו לא יבול". The reason is that גדול שימושה של תורה יותר מלימודה (Berachot 7b.) The practical application of the תורת האבות gives more direction than the actual study itself. That is why this principal is taught specifically in the process of finding the wife for Yitzchok. Because it is the שיחת האבות that is most recognizable is the אמהות. That is why this principal of יפה שיתחתן של עבדי אבות is learnt from Eliezer's find of Rivka.
The אמהות relationship with Hashem was always that of שיחה. As it says in Likutay Sichos volume 31 Yisro, דהנה אנו רואים שאצל נשים יש יותר בגילוי אמונה בה' ויראת ה', שאף שהטעם לזה בגלוי הוא לפי "שאין שכלם חזק כל כך (שלכן) קרובים (יותר) לקבל באמונה (פשוטה) ועושות בלי חקירה", הרי שורש הענין הוא לפי שמאירה אצלם האמונה כפי שהוא מצד הקב"ה. They are naturally "more connected" and can have a שיחה with Hashem. That is what it means that tefillah is a שיחה. The Gemorah Berachot (26b) says ויצא יצחק לשוח בשדה means he went to pray, יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו. Why is prayer called שיחה, a conversation? Steisaltz ז"צל writes ולעומת גישה זו, קיימת גישה אחרת, שונה במידה רבה כל כך. "אין שיחה אלא תפילה". כאן מובנת התפילה לא ביחס ערטילאי בין אדם וקונו; כאן היחס בין האדם לבין קונו הוא לבבי ואישי "אין שיחה אלא תפילה" ואין התפילה אלא שיחה, השתפכות נפשו של האדם, כפי שמביאה הגמרא "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהילים ק"ב). כלומר, משיח האדם את לבו לפני אלוקיו. אלוקיו, מתגלה עתה לא בדמות האלוקות הפילוסופית, הכוח העליון הנשגב של מעלה, אלא כאב הרחום, הקרוב תמיד, שהאדם משוחח עמו, שהוא מנסה להתקרב אליו, ושהוא רוצה גם לשמוע תשובתו. "אין שיחה אלא תפילה"- והשיחה היא יחס כפול של שאלה ותשובה. התפילה היא הדו שיח הנצחי שבין האדם לקונו- תפילה של שיחה. The prayer of a conversation is a way in which approaches prayer. One approaches G-d with a conversation, as a close friend that one can converse with. That is the approach of יפה שיחתן, of the אמהות.
The Rambam Tefillah (10:9) rules if one forgot to say ותן טל ומתר and they already passed שומע תפילה then they must go back to ברכת השנים. However, Rav Hai Gaon cited in Rashba Berachot (29a) rules that one goes back to say it in שומע תפילה. The question on the Rambam is that the Yerushalmi Taanis (2a-b) is explicit like Rav Hai (see Tosfos Berachot 29b)? We can understand the law of mentioning ותן טל ומתר two ways. One way that Chazal instituted initially to ask for rain in ברכת השנים but if it wasn't mentioned then, you ask in שומע תפילה, it is part of the takanah of Chazal. The other way is that the takanah is only to ask in ברכת השנים, the reason it can be added in שומע תפילה is because it is no different than any other request that can be asked for in שומע תפילה. Rav Hutner says this is the machlokes between the Bavli and Yerushalmi that Tosfos Berachot points out. The Yerushalmi holds for גבורת גשמים, משיב הרוח you can also mention it in שומע תפילה. Mentioning משיב הרוח is not a request, it is a שבח. So it must be the Yerushalmi holds that Chazal enacted that you can mention rain in שומע תפילה, therefore it says if you forgot ותן טל ומתר, you go back to that beracha. The Bavli on the other hand holds if משיב הרוח is forgotten you go back to the beginning of Shemonei Esrai because the Bavli holds mentioning in שומע תפילה only helps like any other request as Tosfos Berachot 29a says. Hence, if ותן טל ומתר was omitted, it is not enough to return to שומע תפילה, but one must return to its place in the prayer, at ברכת השנים. That is why the Rambam rules not the Yerushalmi, because the Bavli disagrees.
The Rambam Chovel U'mazzik (5:9) אֵינוֹ דּוֹמֶה מַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ לְמַזִּיק מָמוֹנוֹ. שֶׁהַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ כֵּיוָן שֶׁשִּׁלֵּם מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם נִתְכַּפֵּר לוֹ. אֲבָל חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ. וַאֲפִלּוּ הִקְרִיב כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ וְלֹא נִמְחַל עֲוֹנוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִן הַנֶּחְבָּל וְיִמְחל לוֹ: The Lechem Mishna asks this contradicts what the Rambam writes in Teshuvah (2:9) that it is not enough to return the stolen goods but one must appease the wronged party as well? The Kesef Mishne Laws of Teshuva points to two sources for the Rambam. One is the Mishne Bava Kammah (92a) אע"פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר (בראשית כ, ז) ועתה השב אשת וגו'. The second is the Gemorah Yoma (85b) דרש ר' אלעזר בן עזריה (ויקרא טז, ל) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו. Why do we need two sources for this halacha?
Rav Eliyahu Baruch explains we see in the Rambam there are two dinim in asking for forgiveness. One is a din in teshuva, the limud in Yoma tells us that one's teshuva is not complete until they appease the wronged. In Bava Kammah, as the name of the tractate indicates, it is a law in damages. When it comes to paying for damage goods, the obligation is to reimburse the one damaged. For that one does not need to ask for forgiveness. However, is one causes bodily harm to another individual, no payment can fully make that up. That is what the Mishna in B.K. sees from the story of Avimelech. He was a gentile, not commanded in teshuva, his request for michela is a choval u'mazzik law, in order to compensate for causing damage to another person, appeasement is required. That is why the Rambam limits this law to causing bodily pain for causing monetary damage it suffices to merely repay for the damage. With this we can understand other differences in the Rambam in the two laws. In Teshuva he writes, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ. לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחל לוֹ מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה מְנִיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. Why does he add פיוס ורצוי ןמ the Laws of Teshuva but not in the Laws of Chovel U'mazzik? Furthermore, why does he mention 3 times is the charm in the Laws of Teshuva but in Choval he indicates you must receive mechilah? Because in Chovel, the point is to receive the pardon of the damaged for the damage caused, for that it is enough to receive a pardon. On the other hand, if a pardon is not received, there still is a monetary obligation upon you. For teshuva, more than a pardon is necessary, you must appease him. On the other hand, once you did your obligation to attempt to do teshuva, 3 times, more is not required.
The end of the Mishna in Bava Kammah says ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר (בראשית כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו'. The Rambam cites this halacha in three places. In the Laws of Deot (6:6) he says וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ יז) "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל האלקים. In Teshuva (2:10) he adds that there is an issur not to be mochel. אָסוּר לָאָדָם לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיֵּס אֶלָּא יְהֵא נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחל מוֹחֵל בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. In Chovel (5:10) he adds details for when one should be mochel, וְאָסוּר לַנֶּחְבָּל לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִמְחל אֵין זוֹ דֶּרֶךְ זֶרַע יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹבֵל וְנִתְחַנֵּן לוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְיָדַע שֶׁהוּא שָׁב מֵחֶטְאוֹ וְנִחָם עַל רָעָתוֹ יִמְחל לוֹ. וְכָל הַמְמַהֵר לִמְחל הֲרֵי הוּא מְשֻׁבָּח וְרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ: Why does he add that here? The Rebbe (Likutay Sichos volume 28 Chukas sicha 2) explains that it depends who the focus is on. In Deot, the focus is on the person doing the mechilah, his deot. From that perspective, one should grant mechilah once it is asked for and not be cruel to hold out for a more serious expression of regret. In Choval, the focus is on the one who caused the damage. One should grant mechilah to that person only after he has seriously fulfilled his obligation of seriously asking for a pardon in order to ascertain the damager fulfilled their obligation of asking for a pardon. In Teshuvah, the focus is on the appeasement of the damager to the one damaged for that is his obligation in teshuvah, he must appease the damaged party and hence he says when he has been appeased, it is forbidden for the damaged party to be cruel and withhold forgiveness.
After sinning Adam is banished from Gan Eden. After Cain kills Abel, he is told נע ונד תהיה בארץ. One who kills by accident must go to גלות and of course we are still in what we call the golut. The common theme is that all we see the punishment/ atonement for sin requires exile. Why is exile necessary because of sin?
The Sfas Emes Massey (5634) says כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל על מ"ש בצרה תקלוט כבצר כי השי"ת נתן ערי מקלט למי שיודע שאין לו מקום ע"י שנזדמן לו חטא גדול כזה להרוג נפש. וזה עצמו נותן לו מקום שהשי"ת נותן מקום למי שאין לו אבל כשסומך עצמו על זה המקום אינו נותן לו כו' ודפח"ח. נמצא כי עיקר מקומו מה שיודע שאין לו מקום. וזה עצמו תיקון החטא כפי מה שהוא מתחרט לפני השי"ת ואינו מוצא לו מקום כמו כן חטא שלו ומלאך המשחית אינו מוצא לו מקום והשי"ת נותן לכולם מקום וז"ש יורה חטאים כו'. ובס' תומר דבורה מהרב הרמ"ק כתב שזה חסד גדול מהשי"ת שנותן מקום להמשחית שבא ע"י חטא האדם כו' ע"ש:
The Gemorah in Makkot (12a) says אמר ריש לקיש שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות דכתיב (ישעיהו סג, א) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה טועה שאינה קולטת אלא בצר וכו. What does this mean, how can an angel make such a mistake? The Sfas Emes Vayeshev (5664) explains the difference is if it is a description of the city or the name of it. בצר is a description, it means a walled city. בצרה is the name of the city, but not necessarily descriptive. It is only when a person recognizes that they don't have a place, that they have lost their way, that Hashem protects over them and protects them. When a person relies on the protection of the city itself, when the city becomes just a name, בצרה, but loses the point, then it does not save them.
This may be alluded to in the teaching of Chazal Berachot (6b) about the importance of being קובע מקום לתפילתו. The true מקום of a person, their castle, must be in their prayers to G-d, in their connection with Hashem.
The Gemorah Yoma (28b) says אמר (רב) ואיתימא רב אשי קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין. Some have the girsa עירוב תחומין. The Pnei Menachem explains that Shabbos has boundaries as well, it is also a "place" where a sinner can seek refuge. Shabbos is a day when we can pause and focus on מקומו של עולם. That is the nature of the boundaries of Shabbos. It is a day to be יושב במקדש כל היום (see Rambam Kli Mikdash (5:7.)) To remove one's self from the reliance on their safe haven and confine in Hashem.
